ג´נטל ג´ייאנט

[אריק חייט]

ג´נטל ג´ייאנט

Geir Hasnes שכתב כבר הרבה מאוד מילים על ג´נטל ג´ייאנט, יוצא בהברקה חסרת תקדים ופשוט מנתח את כל המאפיינים שמייחדים את הלהקה החדשנית הזו. פיסקה אחר פיסקה הוא מתאר כיצד כמעט בכל גורם מוסיקלי הם חידשו ושברו את החוקים, ובכל התהליך הזה לא איבדו טיפה מהרגש והיופי. זה אף פעם, לפחות לדעתי, לא היה על חשבון משהו אחר. הנה המאמר המרתק שמהווה, כפי שהוא מצהיר בתחילתו, רק את קצה המזלג. אולי יום אחד נזכה גם לספר (או אנציקלופדיה) שלם שיעשה את כל העבודה. http://members.aol.com/JAskelly/GeirEssay.html

 

[begone]

הלינק לא עובד לי.............

הדף מת או שזה משהו זמני?

 

[אריק חייט]

כנראה זמני

בדקתי הרגע והוא עבד.

 

[begone]

מאמר מרשים מאוד

בהחלט יופי של דבר - מסגיר את כל ה"סודות" שלהם, וחשוב להבנת האלמנטים המקצועיים וה´מדעיים´ במוסיקה, בניגוד לג´יבריש ה´רגשושי´ של רוב המבקרים שלא מבינים כלום בתחום.

 

[עמית ע]

"הג´יבריש ה´רגשושי´ של המבקרים"

רזי בן עזר מצא בשבילי את המילים המתאימות לתאר את מה שאני חושב בנדון (חלק מתגובה מעודדת שכתב בפורום מוסיקה עברית ב-"נענע" בעקבות ביקורת שכתב בועז כהן על להקת "אלג´יר"): "אהבת מוזיקה. המילים להביע את האהבה הזו, למרות כל ים הגועל נפש שמסביב. למרות שכולנו יודעים שלא יחלפו כמה דקות ואל הת`רד הזה יתווספו תגובות של רוע, וקטנוניות, ו"חיפוש בפינה". הודעה (מאמר?) אחד כזה מאזן ומחפה על ארבעה דפי פורום שלמים של "איפה משיגים כרטיסים ל..." ות`רדים ארוכים של זריקת בוץ אינפנטילית. בועז בבקשה, תמשיך לכתוב. מי שחושב שיש כאן הגזמה ועודף רגשנות, לא מבין שמוזיקה *או שאוהבים יותר מדי או שלא אוהבים בכלל*. ביקורת מוזיקה ללא רגש? מושג והיפוכו" ובלי שום קשר, המאמר על ג´נטל ג´יאנט באמת מרתק.

 

[begone]

על רגש ומוסיקה

גם מתמטיקה גורמת לי כל מיני רגשות, וגם סקס, וגם אוכל. אבל צריך לדעת שאוכל טעים בגלל התבלינים והחומרים והבישול, והסקס טוב בגלל המקלחת-שלפני ובגלל השותף/ה ובגלל האקלים, והמוסיקה טובה בגלל העיבודים והלחנים והביצוע. צריך להפריד בין הרגשות (תוצאה שהיא בגדר תופעת-לוואי) ובין התבשיל המוסיקלי עצמו, ורכיביו השונים. אין מה לעשות, יש כאן טכניקה, עובדות, ולא רק תחושות בקרב המאזינים. אגב אהבה למוסיקה, שים לב לעדכון הזה

 

[עמית ע]

ביקורת טובה

ביקורת טובה צריכה להתמקם במקום טוב באמצע הסקאלה שבקצותיה נמצאים "ג´יבריש רגשושי" ו-"ניתוח יבשושי"

 

[begone]

מסכים

אגב, עמית, המאמר שלך נחמד מאוד בחוברת, אבל פשוט לא רציתי לתת יותר מדי קרדיטים. אתה גם מקבל קרדיט די ברור בחוברת, כך שלא ראיתי צורך לעשות זאת גם אונליין.

 

[Yudokolis]

מאמר חביב, עם פספוס אחד מקומם

נהניתי לקרוא, למרות שהמאמר תמציתי מידי. אך נקודה אחת שם כמעט והכעיסה אותי - הבס. עפ"י הכותב, שללא ספק התכוון רק להחמיא לג´יאנט, הבס בשירים שלהם כתוב בתבניות חוזרות, והוא או "רגיל", או נשמע כמו בס ב"להקת מטאל מוקדמת", או שהוא "עוקב אחרי השירה", ובאופן כללי מדובר לרוב ב"ריפים פשוטים" למרות ש"בסך הכל הריפים של הבס אצל ג´יאנט מצוינים". טעות מרכזית נובעת מגישה מוטעית שחוזרת לכל אורך המאמר: הנסיון לאפיין את המוסיקה של ג´יאנט בכללותה הוא בלתי אפשרי, ויש לחלק אותה לשלוש תקופות לפחות: מ-"Gentle Giant" ועד "Octopus" (התקופה ה... אררר... רוקית?) מ-"In A Glass House" ועד "Interview" (התקופה הFאנקית) מ-"The Missing Piece" ועד "Civilian" (התקופה הפופית) (בהערת אגב, לאוזניים שלי In A Glass House לא נשמע כמו אף אלבום אחר והשיוך שלו לאחת התקופות הוא קצת שרירותי) האופי של הבס בתקופה הראשונה דיי שונה מהאופי שלו בתקופה השנייה. ב-Pantagruel´s Nativity למשל הבס לא כתוב בתבניות חוזרות, להוציא חלק אחד בשיר, הוא לא עוקב אחר השירה, לא פשוט ולא מטאלי באופיו. יותר מהכל הוא מזכיר כתיבה הרמונית למנעד בס במוסיקה קלאסית. כלומר, הבס לא בא רק לפעול מתחת למנגינה, כטענת הכותב, אלא ממלא תפקיד מהותי בהתקדמות ההרמונית והדרמטית של הקטע. דוגמא נוספת - באמצע The Advent of Panurge יש סולו בס-קלידים-גיטרה קונטרהפונקטי במיוחד, שגם לא עונה על ההגדרות של הכותב. השימוש בתבניות בתקופה הראשונה בא דווקא בעיקר בשירים עם ההשפעות הפולקיות יותר, שהם בגדר מיעוט. בתקופה השנייה הבס כבר באמת יותר בנוי בתבניות חוזרות Fאנקיות וקונטרפונקטיות. ועדיין, מהכתוב במאמר משתמע כאילו תפקיד הבס אצל ג´יאנט הוא פשוט, ועובד בעיקר ברקע. הדבר מאוד רחוק מהאמת, הן מבחינת כתיבת התפקיד והשילוב שלו עם שאר הכלים, ובחלק מהמקרים גם מבחינת הביצוע שלו (Proclamation, למשל). באופן אישי, אני חושב שלריי שולמן הייתה אוזן מדהימה וגרוב מאוד ייחודי, כבר מהשיר הראשון באלבום הראשון. למעשה, לדעתי רק לו ולקרי מינייר היה סגנון נגינה ייחודי ופורץ דרך באמת מבין כל חברי הלהקה.