בת חמש וחצי
בוקר טוב. יש לי בת בת חמש וחצי. עד הולדת אחיה (כעת בן שנה וחצי) היא היתה מקסימה, חברותית , בעלת ביטחון. היה כיף להיות איתה. כחודש אחרי הולדת הבן, אני התחלתי להיות חסרת סבלנות אליה, הוא לא ישן כמעט לא ביום ולא בלילה ואני הייתי כמו זומבי. הרחקתי אותה כשהייתי מניקה כי רק כך הוא היה נירדם. התחלתי לצעוק - מה שמעולם לא עשיתי. היא בדיוק התחילה גן עירייה ולא כ"כ הצליחה להשתלב מבחינה חברתית. הבנות הגדולות בגן היו פשוט מגעילות. דיברו נורא לא יפה, צחקו על איך שהיא מציירת וכו'. הגננת אמרה שהכל בסדר... התחלתי לקחת אותה מוקדם מהגן, להיות איתה לבלות איתה, היא קיבלה גם את הדיבור שלהן. התחצפה, צעקה (כמוני...) כיום המצב ממש לא טוב. רוב הזמן אנחנו מתווכחות. אני מנסה לא להיכנס לויכוח, לחבק אותה במקום להתעצבן ותוך כדי לנשום עמוק, לעיתים - בעיקר בבוקר כשממהרים או בערב בהתארגנות של השינה תמיד היא עונה לא יפה (זכותי לא לדבר אלייך יפה... )אני בד"כ מממשת כשאני אומרת שאעשה משהו, או שהיא לא תוכל לעשות כך וכך כי היא מתווכחת ומבזבזת את הזמן של קריאת הסיפור וכוליי, אני מרגישה שאני מפסידה אותה בכל יום שעובר, אין לה כמעט חברות, היא בעיקר רוצה לשחק עם הבנים שבגיל הזה לא תמיד רוצים. היא משקרת בלי סוף בחן כזה... סיפורים על דברים מהגן, על בעלה. גיסתי התחתנה השנה וגם אחי. כשדיברנו על חתונות היא שאלה אותי בחיוך - אמא למה תפסת לי את הבעל? איך מגיבים? היא היתה ילדה כ"כ מקסימה, לאן היא נעלמה? האם אפשר להשיב אותה? אני יודעת שהשינוי חייב להיות בי. אני ואמא שלי לא ממש מסתדרות. ז"א היא לא דמות שאני מעריכה. היא אישה מאד לא יעילה ולא מסודרת. ואני לא רוצה להיות כמוה. אני כועסת עליה על הפאקים שלי..אני לא רוצה שנהיה ככה!! אני מאד מעודדת אותה ומשבחת אותה אנחנו מבשלות ביחד, משתוללות, רוקדות. אין לנו כמעט זמן שהוא רק שלנו - רק כשהקטן הולך לישון ואז יש הרבה ויכוחים וזמן מבוזבז. אוי כתבתי המון. זקוקה לעזרה. אפילו המלצה על פסיכולוגית טובה במרכז. תודה
בוקר טוב. יש לי בת בת חמש וחצי. עד הולדת אחיה (כעת בן שנה וחצי) היא היתה מקסימה, חברותית , בעלת ביטחון. היה כיף להיות איתה. כחודש אחרי הולדת הבן, אני התחלתי להיות חסרת סבלנות אליה, הוא לא ישן כמעט לא ביום ולא בלילה ואני הייתי כמו זומבי. הרחקתי אותה כשהייתי מניקה כי רק כך הוא היה נירדם. התחלתי לצעוק - מה שמעולם לא עשיתי. היא בדיוק התחילה גן עירייה ולא כ"כ הצליחה להשתלב מבחינה חברתית. הבנות הגדולות בגן היו פשוט מגעילות. דיברו נורא לא יפה, צחקו על איך שהיא מציירת וכו'. הגננת אמרה שהכל בסדר... התחלתי לקחת אותה מוקדם מהגן, להיות איתה לבלות איתה, היא קיבלה גם את הדיבור שלהן. התחצפה, צעקה (כמוני...) כיום המצב ממש לא טוב. רוב הזמן אנחנו מתווכחות. אני מנסה לא להיכנס לויכוח, לחבק אותה במקום להתעצבן ותוך כדי לנשום עמוק, לעיתים - בעיקר בבוקר כשממהרים או בערב בהתארגנות של השינה תמיד היא עונה לא יפה (זכותי לא לדבר אלייך יפה... )אני בד"כ מממשת כשאני אומרת שאעשה משהו, או שהיא לא תוכל לעשות כך וכך כי היא מתווכחת ומבזבזת את הזמן של קריאת הסיפור וכוליי, אני מרגישה שאני מפסידה אותה בכל יום שעובר, אין לה כמעט חברות, היא בעיקר רוצה לשחק עם הבנים שבגיל הזה לא תמיד רוצים. היא משקרת בלי סוף בחן כזה... סיפורים על דברים מהגן, על בעלה. גיסתי התחתנה השנה וגם אחי. כשדיברנו על חתונות היא שאלה אותי בחיוך - אמא למה תפסת לי את הבעל? איך מגיבים? היא היתה ילדה כ"כ מקסימה, לאן היא נעלמה? האם אפשר להשיב אותה? אני יודעת שהשינוי חייב להיות בי. אני ואמא שלי לא ממש מסתדרות. ז"א היא לא דמות שאני מעריכה. היא אישה מאד לא יעילה ולא מסודרת. ואני לא רוצה להיות כמוה. אני כועסת עליה על הפאקים שלי..אני לא רוצה שנהיה ככה!! אני מאד מעודדת אותה ומשבחת אותה אנחנו מבשלות ביחד, משתוללות, רוקדות. אין לנו כמעט זמן שהוא רק שלנו - רק כשהקטן הולך לישון ואז יש הרבה ויכוחים וזמן מבוזבז. אוי כתבתי המון. זקוקה לעזרה. אפילו המלצה על פסיכולוגית טובה במרכז. תודה
