בתחילה כשגדלנו
כשגדלנו, כולנו תפסנו את אמונותיהם של הורינו באותה צורה בה אנשים תופסים כל תופעה חברתית אחרת- כמעשה של אהבה. הם אהבו אותנו- או אמרו שהם אוהבים, אנחנו אהבנו אותם או חשבנו שזה כך. היה ברור לנו שהם ציפו שנאהב אותם, ואנו מעל לכל ספק, ציפינו לאהבה מהם. איזו מערכת יחסים היא אינטימית יותר מאשר בין ילד להוריו? בין אם היא מבוססת על אהבה או על עבודת פרך- עדיין היא מערכת קריטית הנמשכת לאורך זמן רב יותר מאשר מרבית חיי הנישואים. אנו קלטנו את מערכת האמונות של הורינו פשוט מכיוון שהיינו שם. הם דיברו, אנחנו הקשבנו. אמת או שקר, מה שהם אמרו היה חוק. אפילו אם לא הסכמנו הרי קיבלנו את מרבית אמונותיהם כעובדות ברורות מידי מכדי שנבחן אותן. בשם האהבה, הם ציפו מאתנו שננהג בהתאם לרעיון השלמות שלהם. בשם האהבה ניסינו להיות מושלמים. אלא ש... לא משנה עד כמה התאמצנו, האם באמת הצלחנו בעיניהם? או מאוחר יותר בעיני ידידינו, מורינו, חברינו? האם באמת מישהו מאיתנו הצליח לרצות אותם לחלוטין?? בוודאי שלא. לא לגמרי. הם רצו שנהיה מושלמים בדרכם שלהם. אנחנו היינו מושלמים ככל שיכולנו בדרכנו שלנו. כתוצאה מכך, היה עלינו להתמודד עם התנסויות מכאיבות ורגשות פגועים כמו בושה ואשמה. רבים מאיתנו (בעיקר הזכרים) העדיפו להפסיק לבטא רגש בכלל מאשר להסתכן בביקורת גדולה יותר או בהוקעה ונידוי. חלק מאיתנו הגיע למסקנה ש"לעשות את הטוב ביותר" גם זה איננו מספיק והחל לבצע מעט ככל האפשר ואיכשהו הסתדר עם זה. ראו איך אנו עומדים בפני נתונים משובשים כ"כ, כאשר סמכות אחת היא בעלת אמונות משלה וסמכות שניה בעלת אמונות הפוכות לגמרי. כיצד יכולנו להמנע מבילבול?! כיצד יכולנו לבטוח במישהו, ופחות מכל בעצמנו?! הרי אף אחד לא מלמד את הילד מיומנויות בעזרתן יוכל להתמודד עם פחד, חרדה ודיכאון. התלהבותף ביטחון, רגש?? עפו מזמן דרך החלון! ובמקומם מצאנו עוינות, פחד לאבד, צער ואשמה. מכיוון שקשה לחיות עם רגשות אלה, עטפנו אותם בהתנגדות, כעס ותרעומת. מדוע לא? הרי זה בדיוק מה שהמבוגרים עשו. למעשה למדנו מן הדוגמאות שהם בעצמם הציבו, וגרוע מכך- למדנו אותן היטב. אם הם שיקרו- למדנו לשקר. הם אם הכחישו את רגשותיהם- כך עשינו גם אנו. אם היו להם קשיי למידה- הרי זה היה לגיטימי שלנו יהיה, או להפך- אם הם היו גאונים, אנו צריכים להיות לא פחות. אם הם לא עמדו על התחיבויותיהם- מדוע נעשה זאת אנחנו? אם הם ביטאו בחייהם פחד וכעס, למדנו שזוהי הדרך לפעול. אם הם היו עוינים- כך גם אנו. הם השתמשו באהבה כשכר ועונש, אז מדוע אנחנו לא? אם הם היו אכזריים אלינו היה סיכוי שנעביר זאת חלילה לילדנו הקטנים. אפילו אם התנגדנו להתנהגותם של המבוגרים, עדיין למדנו שזו הדרך בה יש להתנהג על מנת לשרוד בעולם הזה. ואז יש גם את הטלויזיה והקולנוע. אם המבוגרים בסביבתנו לא היו ב"קטע" שלא אלימות, היו בטוחים שלמדנו על ממסך הכסף ומ"פטמת הטלויזיה". וכך עוד לפני שהגענו לגיל שש גורלנו נחרץ. ההתנגדות שלהם- הפכה לשלנו, כמו גישותיהם והרגליהם, וזאת במידה רבה יותר מכפי שמישהו מאיתנו זיהה אז. הורינו, מורינו, הטלויזיה וידידינו הם אלה שלימדו אותנו את ה"אמת על העולם הגדול". אם רק היינו מבינים שהרגלים, גישות, התנהגויות ותפיסות לא רווחיות אלו, נשארים איתנו במהלך החיים... עד שנבחר גישה שונה כמובן. אבל כילדים מי מאתנו הבין שבאמת הייתה לנו בחירה כולשהיא מלבד להתנגד?? התוצאה? רובנו גדלנו מאמינים ש-"משהו לא בסדר איתי". וצדקנו! למעשה היינו צריכים להדחיק את הידיעה הזו של עד כמה "לא בסדר" אנחנו באמת! המשכנו לשרך את דרכנו בכבדות, אסירים ב"מועדון החברים" של הילדות, הופכים לגרועים יותר ולא טובים יותר- כאשר כל סבלנו מבוסס על שני הנושאים הבאים- שלמות וביצוע. שלמות וביצוע- שתי הדאגות המדומיינות הגדולות ביותר איתן אנו מתמודדים בחיים, אשר רודפות אותנו מאז ימי הילדות והלאה.... כן, למדנו לשחק את משחק החיים באמצעות החוקים ישנים הגורמים לפחד, אשמה, אדישות והפרדה בלבד. חוקים המועברים מדור לדור, חוקים עתיקים אלו הרי מעולם לא הצליחו לסייע להשגת האושר והגילוי העצמי. הם הכשילו את הורינו סבינו וסבתותינו והם מכשילים אותנו גם כן. מה היה קורה אם מישהו היה מלמד אותנו כילדים שלכל אדם יש זכות בחירה לגבי במה להאמין. שמערכת האמונות משתנה עם הניסיון, הידע והתפתחות המודעות. מה היה קורה אם מישהו היה מלמד אתונו שכל אחד מאיתנו הוא אחד ויחיד ואין שני לו ולא יהיה דומה לו בעולם כולו. מה היה אם מישהו היה מלמד אותנו שלהודות בטעויות זו מעלה, ולשנות את דעותייך וגישותייך- אין טבעי מזה. מה היה קורה אם ההורין שלנו היו מלמדים אותנו שכפרט, כל אחד מאתנו הוא המקור היחיד לאושר, לבריאות ול"השתפרות". מה אם היינו נוכחים לדעת שכל אחד צובר את ניסיון חייו באמצעות אמונותיו וציפיותיו בלבד? מה אם היינו יכולים להשתחרר מהגישות שנועלות אותנו בסך הציפיות של אחרים? מה אם היה לנו הביטחון לקבל הצעות ע"י מישהו אחר רק כאשר הן אכן מתאימות לרעיונות שלנו עצמנו על החיים? מה היה קורה אם היינו יודעים בעומק נשמתנו את כוחה האבסולוטי של המחשבה המודעת שלנו להציב מטרות אותן יכול האני הפנימי שלנו להביא לידי הגשמה??
כשגדלנו, כולנו תפסנו את אמונותיהם של הורינו באותה צורה בה אנשים תופסים כל תופעה חברתית אחרת- כמעשה של אהבה. הם אהבו אותנו- או אמרו שהם אוהבים, אנחנו אהבנו אותם או חשבנו שזה כך. היה ברור לנו שהם ציפו שנאהב אותם, ואנו מעל לכל ספק, ציפינו לאהבה מהם. איזו מערכת יחסים היא אינטימית יותר מאשר בין ילד להוריו? בין אם היא מבוססת על אהבה או על עבודת פרך- עדיין היא מערכת קריטית הנמשכת לאורך זמן רב יותר מאשר מרבית חיי הנישואים. אנו קלטנו את מערכת האמונות של הורינו פשוט מכיוון שהיינו שם. הם דיברו, אנחנו הקשבנו. אמת או שקר, מה שהם אמרו היה חוק. אפילו אם לא הסכמנו הרי קיבלנו את מרבית אמונותיהם כעובדות ברורות מידי מכדי שנבחן אותן. בשם האהבה, הם ציפו מאתנו שננהג בהתאם לרעיון השלמות שלהם. בשם האהבה ניסינו להיות מושלמים. אלא ש... לא משנה עד כמה התאמצנו, האם באמת הצלחנו בעיניהם? או מאוחר יותר בעיני ידידינו, מורינו, חברינו? האם באמת מישהו מאיתנו הצליח לרצות אותם לחלוטין?? בוודאי שלא. לא לגמרי. הם רצו שנהיה מושלמים בדרכם שלהם. אנחנו היינו מושלמים ככל שיכולנו בדרכנו שלנו. כתוצאה מכך, היה עלינו להתמודד עם התנסויות מכאיבות ורגשות פגועים כמו בושה ואשמה. רבים מאיתנו (בעיקר הזכרים) העדיפו להפסיק לבטא רגש בכלל מאשר להסתכן בביקורת גדולה יותר או בהוקעה ונידוי. חלק מאיתנו הגיע למסקנה ש"לעשות את הטוב ביותר" גם זה איננו מספיק והחל לבצע מעט ככל האפשר ואיכשהו הסתדר עם זה. ראו איך אנו עומדים בפני נתונים משובשים כ"כ, כאשר סמכות אחת היא בעלת אמונות משלה וסמכות שניה בעלת אמונות הפוכות לגמרי. כיצד יכולנו להמנע מבילבול?! כיצד יכולנו לבטוח במישהו, ופחות מכל בעצמנו?! הרי אף אחד לא מלמד את הילד מיומנויות בעזרתן יוכל להתמודד עם פחד, חרדה ודיכאון. התלהבותף ביטחון, רגש?? עפו מזמן דרך החלון! ובמקומם מצאנו עוינות, פחד לאבד, צער ואשמה. מכיוון שקשה לחיות עם רגשות אלה, עטפנו אותם בהתנגדות, כעס ותרעומת. מדוע לא? הרי זה בדיוק מה שהמבוגרים עשו. למעשה למדנו מן הדוגמאות שהם בעצמם הציבו, וגרוע מכך- למדנו אותן היטב. אם הם שיקרו- למדנו לשקר. הם אם הכחישו את רגשותיהם- כך עשינו גם אנו. אם היו להם קשיי למידה- הרי זה היה לגיטימי שלנו יהיה, או להפך- אם הם היו גאונים, אנו צריכים להיות לא פחות. אם הם לא עמדו על התחיבויותיהם- מדוע נעשה זאת אנחנו? אם הם ביטאו בחייהם פחד וכעס, למדנו שזוהי הדרך לפעול. אם הם היו עוינים- כך גם אנו. הם השתמשו באהבה כשכר ועונש, אז מדוע אנחנו לא? אם הם היו אכזריים אלינו היה סיכוי שנעביר זאת חלילה לילדנו הקטנים. אפילו אם התנגדנו להתנהגותם של המבוגרים, עדיין למדנו שזו הדרך בה יש להתנהג על מנת לשרוד בעולם הזה. ואז יש גם את הטלויזיה והקולנוע. אם המבוגרים בסביבתנו לא היו ב"קטע" שלא אלימות, היו בטוחים שלמדנו על ממסך הכסף ומ"פטמת הטלויזיה". וכך עוד לפני שהגענו לגיל שש גורלנו נחרץ. ההתנגדות שלהם- הפכה לשלנו, כמו גישותיהם והרגליהם, וזאת במידה רבה יותר מכפי שמישהו מאיתנו זיהה אז. הורינו, מורינו, הטלויזיה וידידינו הם אלה שלימדו אותנו את ה"אמת על העולם הגדול". אם רק היינו מבינים שהרגלים, גישות, התנהגויות ותפיסות לא רווחיות אלו, נשארים איתנו במהלך החיים... עד שנבחר גישה שונה כמובן. אבל כילדים מי מאתנו הבין שבאמת הייתה לנו בחירה כולשהיא מלבד להתנגד?? התוצאה? רובנו גדלנו מאמינים ש-"משהו לא בסדר איתי". וצדקנו! למעשה היינו צריכים להדחיק את הידיעה הזו של עד כמה "לא בסדר" אנחנו באמת! המשכנו לשרך את דרכנו בכבדות, אסירים ב"מועדון החברים" של הילדות, הופכים לגרועים יותר ולא טובים יותר- כאשר כל סבלנו מבוסס על שני הנושאים הבאים- שלמות וביצוע. שלמות וביצוע- שתי הדאגות המדומיינות הגדולות ביותר איתן אנו מתמודדים בחיים, אשר רודפות אותנו מאז ימי הילדות והלאה.... כן, למדנו לשחק את משחק החיים באמצעות החוקים ישנים הגורמים לפחד, אשמה, אדישות והפרדה בלבד. חוקים המועברים מדור לדור, חוקים עתיקים אלו הרי מעולם לא הצליחו לסייע להשגת האושר והגילוי העצמי. הם הכשילו את הורינו סבינו וסבתותינו והם מכשילים אותנו גם כן. מה היה קורה אם מישהו היה מלמד אותנו כילדים שלכל אדם יש זכות בחירה לגבי במה להאמין. שמערכת האמונות משתנה עם הניסיון, הידע והתפתחות המודעות. מה היה קורה אם מישהו היה מלמד אתונו שכל אחד מאיתנו הוא אחד ויחיד ואין שני לו ולא יהיה דומה לו בעולם כולו. מה היה אם מישהו היה מלמד אותנו שלהודות בטעויות זו מעלה, ולשנות את דעותייך וגישותייך- אין טבעי מזה. מה היה קורה אם ההורין שלנו היו מלמדים אותנו שכפרט, כל אחד מאתנו הוא המקור היחיד לאושר, לבריאות ול"השתפרות". מה אם היינו נוכחים לדעת שכל אחד צובר את ניסיון חייו באמצעות אמונותיו וציפיותיו בלבד? מה אם היינו יכולים להשתחרר מהגישות שנועלות אותנו בסך הציפיות של אחרים? מה אם היה לנו הביטחון לקבל הצעות ע"י מישהו אחר רק כאשר הן אכן מתאימות לרעיונות שלנו עצמנו על החיים? מה היה קורה אם היינו יודעים בעומק נשמתנו את כוחה האבסולוטי של המחשבה המודעת שלנו להציב מטרות אותן יכול האני הפנימי שלנו להביא לידי הגשמה??
