בתור חיילת

בתור חיילת

אני חיילת המשרתת בימים אלו במוצב קטן שבחרמון כתצפיתנית ומוכמת, רואה מגבוהה מאוד את חילופי האש הקשים שמתנהלים בינינו לבין החיזבאלה. בגזרה שלי עברו המון חיילים בגילי שהכרתי יותר והכרתי פחות. עכשיו הם בלבנון. אתמול יצאתי מהמוצב הביתה אחרי הרבה(!) זמן, בעודי נוסעת לכיוון התחנה המרכזית בקריית שמונה, מטחים קשים של קטיושות סבבו אותנו. זה מפחיד. העיר שפעם כל כך תססה והייתה מלאת חיים נותרה שוממת. שדות שרופים בכל מקום ונפילות שבוערות. אזעקות חוזרות ונשנות ובתים פגועים. בתחנה פגשתי חייל אשר נהג במשך כחודש להגיע כמעט כל יום לעמדה שלנו להעביר לנו את הזמן בכייף ובחיוך. הוא כבר לא חייך. הוא היה ויחזור ללבנון ולחברים שלו שם. הוא חושב שהוא נלחם למען עתיד טוב יותר לתושבי הצפון, רק לא גילו לו שהוא נלחם למען עתיד הקרירה של זה שיושב בראש. תושבי הצפון גם כן הפכו בשר תותחים למען עתיד זה. מיד עלה לי לראש השיר הזה: בטנים במטבחון תחתים בקבינט אין זכר לריח מדווחת הז'נט בטנים במטבחון תחתים בקבינט אין זכר לריח מדווחת הז'נט ובינתיים מדממים... אז אולי באמת אולי כן רק אולי משאל עם הבטחון מתמתח מפהק ונרדם אז אולי באמת אולי כן רק אולי משאל עם הבטחון מתמתח מפהק ונרדם ובינתיים מדממים... ואנחנו מצדנו נמשיך לדמם תחתים ובטנים ימשיכו לשעמם היסריחו כלשהו שואלים את הז'נט שרותי המטבחון שרותי הקבינט ובינתיים מדממים... בטנים ותחתים...
 
למעלה