בשעה "מאוחרת" זאת..
תמיד הדברים ה"כבדים" נכתסים בשעות הלילה המאוחרות. אין לי מושג למה, אבל ככה זה תמיד. כל ההתפלספויות מתחילות כשמסתכלים אל שמיים שחורים וכוכבים מנצנצים עם אור ירח קלוש... ואכן, גם בגלל שמשעמם, הגעתי למסקנה שזהו, אלו הם ממש הימים האחרונים שלי בתור יב'ניקית מן השורה. לא יהיו יותר בגרויות (אחרי ה4 ביולי - בגרות באומנות), לא יהיו יותר מורים ומבחנים וציוני מגן וטקס סיום שנה, וטקס יום זיכרון וטקס יום שואה... ומגמת מוזיקה שהפכה להיות ממש הבית שלי בשלוש שנים האחרונות... ולא יהיו יותר המורים המשעשעים (ולא חסרים) שיש לי... ואני חושבת שהגעגועים יתקפו אותי מהר ממה שאני מסוגלת לחשוב. אף פעם לא חשבתי שאני אתגעגע לביה"ס, אבל כשממש מרגישים את הסיום קרב, ואנשים מתחילים לכתוב לי במחברת קטנה זכרונות רק כדי שאני לא אשכח אותם, זה נותן מן צביטה קטנה בלב שזה באמת הסוף. בשנה הבאה ב1 בספטמבר אני לא אצעד דרך שער ביה"ס אל תוך כיתה חדשה פשוט משום שלא תהיה יותר כיתה. מתחילים צבא, מסגרת חדשה וזרה לחלוטין... מפחיד אותי קצת, ועם זאת כל כך מאתגר. אולי כל 12 השנים האלה יבואו סופסוף לידי ביטוי בצורה מסויימת בשנים הבאות.. אולי. ואולי לא.. אולי יתברר שאף אחד לא באמת צריך לדעת מה קרה ב1917 או מה זה נוסחת ברנולי... טוב, האמת היא שאני די בטוחה שאני לא אזדקק למידע הזה בעוד מספר חודשים, אבל סתם... לא יודעת... מפחיד אותי לצאת... כל השגרה הזאת של לקום בבוקר לביה"ס, ללמוד למבחנים שהם לא באמת חשובים כמו שהם נראים... כל השנים האלה של למידה.. לא יודעת, הכל כאילו יורד לטימיון בצורה מסוימת. הלימודים הם רק פרט שולי, הדבר העיקרי זה החברה. ולזה אני אתגעגע בלי שום ספק... *עוד הרהור מוזר של 12:50 בלילה... זה לא קורה לעיתים קרובות כל כך...* נטלי
תמיד הדברים ה"כבדים" נכתסים בשעות הלילה המאוחרות. אין לי מושג למה, אבל ככה זה תמיד. כל ההתפלספויות מתחילות כשמסתכלים אל שמיים שחורים וכוכבים מנצנצים עם אור ירח קלוש... ואכן, גם בגלל שמשעמם, הגעתי למסקנה שזהו, אלו הם ממש הימים האחרונים שלי בתור יב'ניקית מן השורה. לא יהיו יותר בגרויות (אחרי ה4 ביולי - בגרות באומנות), לא יהיו יותר מורים ומבחנים וציוני מגן וטקס סיום שנה, וטקס יום זיכרון וטקס יום שואה... ומגמת מוזיקה שהפכה להיות ממש הבית שלי בשלוש שנים האחרונות... ולא יהיו יותר המורים המשעשעים (ולא חסרים) שיש לי... ואני חושבת שהגעגועים יתקפו אותי מהר ממה שאני מסוגלת לחשוב. אף פעם לא חשבתי שאני אתגעגע לביה"ס, אבל כשממש מרגישים את הסיום קרב, ואנשים מתחילים לכתוב לי במחברת קטנה זכרונות רק כדי שאני לא אשכח אותם, זה נותן מן צביטה קטנה בלב שזה באמת הסוף. בשנה הבאה ב1 בספטמבר אני לא אצעד דרך שער ביה"ס אל תוך כיתה חדשה פשוט משום שלא תהיה יותר כיתה. מתחילים צבא, מסגרת חדשה וזרה לחלוטין... מפחיד אותי קצת, ועם זאת כל כך מאתגר. אולי כל 12 השנים האלה יבואו סופסוף לידי ביטוי בצורה מסויימת בשנים הבאות.. אולי. ואולי לא.. אולי יתברר שאף אחד לא באמת צריך לדעת מה קרה ב1917 או מה זה נוסחת ברנולי... טוב, האמת היא שאני די בטוחה שאני לא אזדקק למידע הזה בעוד מספר חודשים, אבל סתם... לא יודעת... מפחיד אותי לצאת... כל השגרה הזאת של לקום בבוקר לביה"ס, ללמוד למבחנים שהם לא באמת חשובים כמו שהם נראים... כל השנים האלה של למידה.. לא יודעת, הכל כאילו יורד לטימיון בצורה מסוימת. הלימודים הם רק פרט שולי, הדבר העיקרי זה החברה. ולזה אני אתגעגע בלי שום ספק... *עוד הרהור מוזר של 12:50 בלילה... זה לא קורה לעיתים קרובות כל כך...* נטלי
