בשני (ט)

[שישמים אחרים]

בשני (ט)

את חוטפת התקף חרדה בכניסה לפסיכולוגית כי הטיפול קשה, לאחרונה, ואת לוקחת בנזודיאזפין אחד ועוד אחד כשאת יוצאת ואת קוראת בדרך הביתה על פוסט-טראומה של אחרים (יפן, טרור) וכשאת מגיעה עוד בנזודיאזפין ואת הולכת לישון, שוכחת לאכול, ממש לא בכוונה (את לגמרי לא שם)
ובשלישי את מתעוררת אחרי שדיברת ולא מצליחה לצאת מהמיטה לדקה, גם לא למטבח
רביעי, ברביעי את מזמינה לך אוכל כי ברגע בו את נזכרת שלא אכלת יפה השבוע את נבהלת, אבל מצליחה לאכול רק חצי. אחרי זה, או אולי לפני זה, את יוצאת לדואר ונזכרת שאין שום דבר לשתות בבית ובגלל זה לא לקחת תרופות כבר (כמה?) את לא זוכרת כמה זמן
בחמישי את קונה ארוחת בוקר לפני העבודה ולא אוכלת אותה ואומרת לעצמך, לא נורא, בדרך לעבודה השניה. בדרך לעבודה השניה את בוכה
בלילה בין חמישי לשישי את - הלילה, אני - מנסה לאכול את החצי השני של מה שהזמנת אבל את לא באמת רעבה
וזה ממש לא בכוונה, הלוואי ויכולתי פשוט לאכול, אבל הטיפול שלי קשה ואני פגועה ובודדה ואף פעם לא אכלתי כשהרגשתי ככה
(אני ממשיכה לנסות)

 

[סינקדוכה]

לשני הבא טוב יותר...

את ממשיכה לנסות לא בסוגריים... בכותרת, בבולד.
הכאב ממוטט, ואז את כותבת על עצמך מבחוץ, והניתוק ממשיך.
אני שמחה לראות שהראש שלך איתך בניסיונות, שאת מזמינה אוכל, מנסה לאכול.
הגוף בשלו כרגע, וברור לי כמה שזה קשה לחשוב על להכריח אותו...

הגוף שלך מכיר את הרעב הזה, והוא לאו דווקא מבין שהפעם זה באמת לא זה.
לכי תסבירי לו שעכשיו לא צריך להיות מרוצים מההרעבה הזו,
זה סתם דיכאון, לא הפרעת אכילה, אל תתלהב.

אני אלופה בלמצוא סיבות למה לא לקחת את התרופות, ועד שבן הזוג שלי לא מעמת אותי עם המציאות של עוצמת ההשפעה שיש לזה עליי אני לא מתאפסת.
אל תשכחי שגם להפסיק אותן בלי הכנה מראש מטריף את הגוף, שנשמע שגם ככה יש לו הרבה עם מה להתמודד.
תנסי לקחת שבועיים בלי הפסקות? אולי זה יעזור גם לשינה, גם להתקפי החרדה.

אם הבנתי אותך נכון, פעם גם לא היית נעזרת בטיפול או במישהו כשהיית בודדה ופגועה. אז הנה צעד, משמעותי כל כך. וברגע שהרצון והמאמץ שם, גם האכילה במצב הזה תגיע.
אני סתם מקשקשת, כי בראש את הרי מבינה.
אז פשוט שולחת חיבוק ואמונה ותקווה לשבוע טוב יותר. מ-ע-כ-ש-י-ו.

סינקדוכה.

 

[שישמים אחרים]

שני הזה יהיה אחלה

אין טיפול ואני הולכת לקנות עוד דברים בלתי נחוצים לכאורה, אבל כאלה שישמחו אותי מאוד מאוד. (תודה. קראתי הכל, כמה פעמים. אני חושבת שאת צודקת. אני גם חושבת ששלומי הרבה יותר טוב מאז שההודעה ההיא נכתבה. אני אוכלת יפה, וחוץ מבמקרים מאוד מיוחדים - וזמניים - אני לוקחת את התרופות כמו שצריך).

 

[levshavur]

לשבוע טוב יותר...

שישמים יקרה שלום,
אני כול כך מכירה את מה שאת מתארת!!! כול כך מזכיר את איך שהייתי במשך שנים!!!
אבל אני מאמינה שבעתיד יהיה לך קל יותר, וככול שההתמודדות עם הפוסט טראומה תתקדם, כך יהיו לך יותר כוחות נפש להתמודד גם עם עניין האכילה...
לגבי תרופות...אני נוראה בכול מה שנוגע לטיפות עיניים...אני כול כך לא מסודרת...אני יודעת שאני יכולה לגרום נזק בלתי הפיך לעין שלי...ואני צריכה להיות במעקב מסודר...לפחות זה עשיתי חודש שעבר הלכתי לרופא עיניים (אחרי שנים שלא הייתי!!!) אני יודעת, אני 'משחקת באש', ועדיין לא מצליחה לנרמל את העניין הזה...(לגבי תרופות אחרות אין לי שום בעיות לקחת).
אני תוהה עד כמה זה באמת טוב שאת לוקחת כול כך הרבה בנזודיאזפינים...אני מבינה שזו הדרך שלך 'להשתיק' את הכאב שעולה בטיפול, ושזו לא פגיעה עצמית - שזה דבר חיובי. השאלה שלי היא איך הגוף שלך מתמודד עם כמות כזאת? במיוחד שאת לא אוכלת בצורה מסודרת...
חלק מהעבודה של טיפול בהפרעת אכילה זה להפריד בין האוכל לרגש, ולא לאכול לפי העליות או הירידות הרגשיות. זה נורא קשה, אבל זה אפשרי...
אני מקווה בשבילך שיהיה לך שבוע טוב יותר...
לבשה.

 

[שישמים אחרים]

אני לא לוקחת הרבה בנזודיאזפינים

אלא, בפועל, הרבה פחות ממה שרושמים לי. האכילה שלי גם הרבה יותר מסודרת - או לפחות טובה - ממה שנקרא פה, בעולם הוירטואלי. בכל מקרה אף מרכז לטיפול בהפרעות אכילה לא היה מקבל אותי - לא קיבל אותי - במצבי כמו שהוא היום (וגם כשהייתי במצב גרוע יותר). כנראה שטיפול מיוחד להפרעות אכילה הוא בונוס במקרה שלי, ואין לי איך לשלם על כזה כרגע. תודה

 

[קולדון]

ומה בכל זאת (טריגר)

את יכולה לעשות כדי לגרום לעצמך לעמוד בתפריט?

אני מבינה שאת עוברת שבוע קשה, תקופה קשה ועובדת חזק מאוד בטיפול.

אני מבינה שקשה לך לאכול במצבים כאלו כי כבר ככה קשה להכיל.

אני יודעת שאת חייבת דווקא במצבים כאלו להקפיד על אכילה.
דווקא כי קשה.
דווקא עכשיו את צריכה את מקסימום הכוחות שאת יכולה לארגן לעצמך.
והקפדה על אכילה בריאה זה לא רק יחזק אותך פיזית או ימנע ממך להחלש פיזית. זה יחזק אותך נפשית בהתמודדות.
כי את תראי שאת יכולה. ואת תאמיני בעצמך ותהיי גאה בעצמך.
ותצאי מלופ אחד, ותדעי שאת גם יכולה לצאת מלופ אחר.

תמיד זה מרגיש בלתי אפשרי ואז כשבכל זאת עושים צעד אמיץ
מבינים שיותר חזקים ממש שחשבנו.


זה לא יהיה לנצח כזה קשה.
את מתחילה להתחבר יותר בטיפול, לרגשות הקשים.
את עוברת תהליך משמעותי כבר כמה וכמה חודשים, אבל בכל פעם שמתחברים לרגשות אחרי שנים של ניתוק, זה נחווה נורא נורא קשה ובלתי נסבל,
ואז צריך לזכור שזה לא יהיה ככה תמיד.
שעם החשיפה גם החרדה תרד.
שזה יהיה יותר בידיים שלך, ופחות כזיכרון שאונס בפני עצמו.

אני פעם לא העזתי ללחוש אף מילה שקשורה לדברים שעברתי.
בטיפול המטפלת אמרה לי לכתוב ובקושי הצלחתי לכתוב,
ואז היא בקשה ממני לקרוא בקול רם ולא יכולתי.
לא יכולתי להשמיע שום דבר מהמילים האלו לעצמי. ולא האמנתי שאצליח להתמודד עם המקרים עצמם (כשאפילו רק המילים כל כך נוראיות בשבילי)
וזה כן נפתח וכן השתנה. ואני כבר לא מרגישה בכלל את אותה העצמה הבלתי נסבלת.
אני יודעת שגם את יכולה. (וסליחה על היהירות. אני לא באמת יודעת.. אני מאוד מאמינה בך)

 

[שישמים אחרים]

אין תפריט.

להזכיר לעצמי לאכול זה מספיק בדרך כלל. תודה על המילים החכמות והאמונה. אני אחזור אליהן (בעצם, כבר חזרתי).

 

[Witch House]

מצד אחד (טריגר אפשרי),

זה מקומם ומכעיס וזה לא אמור להיות ככה,
אבל את צודקת, לעזאזל, את פגועה ואת בודדה ואת צריכה להתמודד עם המון דברים בלתי נתפשים ולהמשיך לתפקד.

אני יכולה רק להגיד שאני אוהבת אותך ושאת חזקה להפליא ושמותר ליפול לפעמים, אם תופסים את עצמך בזמן ושנפילות זה טבעי, בתכלס, רק שלא יכאב מידי (!).

ואני גם צפויה לחזור למרכז הערב, אחריי החלמה חלקית מהחולי הפיזי המעיק, אז אשמח לשבת איתך ולאכול ביחד וגם לחפור (למרות שאני קצת נשמעת כמו צפרדע/מעשנת כבדה), אם רק תרצי.

 

[שישמים אחרים]

הי מכשושה,

 

[ג ר נ י ו ם]

תקופות כאלה בטיפול יכולות להיות רגרסיביות מאוד. אולי תנסי למצוא איזה מנגנון שיעזור לך לא לשקוע לגמרי, לא להפוך את הטיפול לחיים (במקום משהו שהוא *חלק* מהחיים). זה לא קל ואולי לא תמיד אפשרי, אבל, את יודעת, תחשבי על זה.
ו-kudos על שאת ממשיכה לנסות. זה יעבוד לך בסוף. זה ברור לגמרי.
שוב

וגם חיבוקים.

 

[שישמים אחרים]

(תודה, גרניום)

אני מודה שבחרתי לכתוב כאן כדי לתת מקום לשקיעה, אבל היא בהחלט לא כל (או רב) החיים שלי. יש רגעים כאלה וכאלה כיאה לדו קוטביות המדוברת, אבל בעיקר, בעיקר בסדר. אולי טעיתי כשכתבתי שהטיפול קשה לאחרונה; החיים קשים לאחרונה והוא, חלק מהם, הלך אתם. אבל אני יכולה לזה, ברור לי. ואני גם אוציא מזה טוב.

(יש לי חצי-טיוטת מייל בשבילך כבר חודשיים)