בשבת יצאנו לטייל.
בין סלעים ורקפות עמדו גאים וגאות והניפו את דגל הגאווה, ואני כולי נבוכה בחרתי להסתתר תחת הכותרת "הצלמת", אפילו תותי הכלבה היתה גאה וקשקשה בזנבה והפכה באחת, לקמע הקבוצה. הכל היה כל כך טבעי ופשוט, אף לא אחת/ד שטייל ביער הירוק תחת השמים הכחולים לא הרים גבה או זרק הערה מגונה. אל מגדל המשקיף על הנוף שבו עומד לו היערן ומזהיר מפני שרפות, החליטו המטיילים גם שם, את דגלם להניף, וזאת כדי לצעוק "אנחנו כאן אנחנו על המפה בגאווה רבה". ושוב אני בחרתי להיות הצלמת. פתאום משום מקום שמענו: "גם אני רוצה" ילד קטן (כבן 8) ספק ביקש-ספק קבע, ודחף את עצמו בין הגאות/ים והדגל. הוא עמד זקוף עם חיוך, מחזיק בדגל בתמימות מרגיש מוגן בטוח בצל המטיילים הגאים. ואני? כבר הפכתי צבעים! "חסר רק שהוא ישאל מהו הדגל?" חשבתי לעצמי בלב. מרחוק הצלחתי לראות את אימו מתקרבת, ליבי כבר החסיר פעימה, הינה תקרית לא נעימה נבהלתי. אך פתאום אימו נעצרה חייכה ולא יותר, ואני עוד דקה מתעלפת, חוששת מתגובתה. פתאום אמרה פאמקי (שגם הייתה בטיול) לילד, "אתה יודע מסמל הדגל?" "מה?" שאל הילד. ואני כבר בלי אויר מחליפה צבעים (גאים
), מסתתרת מאחורי המצלמה. ולשמע שיחתם, נחלץ מטייל אחר לעזרתה: "הצבעים מסמלים את השונות שלנו. ומה שנפלא הוא, שאתה יכול לבחור בדיוק איזה צבע אתה רוצה להיות. וכמו כל הצבעים בדגל, כולם חיים אחד ליד השני, למרות שהם שונים זה מי זה". ובעקבות כך שלאורך הטיול נזרקו בדיחות על הפייסבוק, פאמקי זרקה באוויר לכיוונה של אימו: "לאן לשלוח לך את התמונות?" והיא ענתה עם חיוך את שמו של הילד, כדי שנמצא אותו בפייסבוק... הכל טבעי, פשוט, רגיל ורק אני על סף עילפון
.
מה דעתכן, על "הסבר הדגל" לילד, היה צורך בכך
צריך לשלוף את דגל הגאווה בכל מקום ולמה
כמובן שגם אתן מוזמנות לעקוב אחר הפרסומים כאן ולהצטרף לקבוצת המטיילים של שישה צבעים. הטיולים מעורבים (גברים ונשים מהקהילה), מתקיימים בשבתות במקומות שונים בארץ. פרטים בהמשך.
בין סלעים ורקפות עמדו גאים וגאות והניפו את דגל הגאווה, ואני כולי נבוכה בחרתי להסתתר תחת הכותרת "הצלמת", אפילו תותי הכלבה היתה גאה וקשקשה בזנבה והפכה באחת, לקמע הקבוצה. הכל היה כל כך טבעי ופשוט, אף לא אחת/ד שטייל ביער הירוק תחת השמים הכחולים לא הרים גבה או זרק הערה מגונה. אל מגדל המשקיף על הנוף שבו עומד לו היערן ומזהיר מפני שרפות, החליטו המטיילים גם שם, את דגלם להניף, וזאת כדי לצעוק "אנחנו כאן אנחנו על המפה בגאווה רבה". ושוב אני בחרתי להיות הצלמת. פתאום משום מקום שמענו: "גם אני רוצה" ילד קטן (כבן 8) ספק ביקש-ספק קבע, ודחף את עצמו בין הגאות/ים והדגל. הוא עמד זקוף עם חיוך, מחזיק בדגל בתמימות מרגיש מוגן בטוח בצל המטיילים הגאים. ואני? כבר הפכתי צבעים! "חסר רק שהוא ישאל מהו הדגל?" חשבתי לעצמי בלב. מרחוק הצלחתי לראות את אימו מתקרבת, ליבי כבר החסיר פעימה, הינה תקרית לא נעימה נבהלתי. אך פתאום אימו נעצרה חייכה ולא יותר, ואני עוד דקה מתעלפת, חוששת מתגובתה. פתאום אמרה פאמקי (שגם הייתה בטיול) לילד, "אתה יודע מסמל הדגל?" "מה?" שאל הילד. ואני כבר בלי אויר מחליפה צבעים (גאים
