בשבוע שעבר

[ינוקא1]

בשבוע שעבר

ראיתי סרט על האומנית מרינה אברמוביץ'.
לצערי ראיתי אותו רק מהאמצע.
אחד הדברים שהיא עשתה למשל , היה לשבת על כיסא במוזיאון במשך שלושה חודשים ולהתבונן בעיניים של כל מי שבא מהקהל להתיישב בכיסא מולה.

יש כאן ראיון קצר ומאוד מעניין איתה.
http://timeout.co.il/תרבות/אמנות/קרוב-להפליא-ושקט-להחריד-האמנית-מרינה-א

 

[ינוקא1]

וכאן יש

ראיון עם לידי גאגא שבו היא מדברת על מארינה.
וליידי גאגא חוזרת כל הזמן על כך שמארינה היא "אדם חופשי".

וכשמתבוננים על זה , אז מארינה כל הזמן שמה הגבלות על עצמה - כמו המיצג הזה בו רק ישבה כמה חודשים טובים ויצרה רק קשר עין ללא מילים וללא יכולת אפילו לצאת לשירותים כל היום , או מיצגים אחרים שלה.

מה שאומר שאחת הדרכים למצוא את החופש , זה להגביל את עצמינו ולמצוא את החופש הפנימי שאיננו תלוי בתנאים חיצוניים.

 

[רונית 1411]

דווקא בראיון עם ליידי גאגא קצת הזדעזעתי

המיצג שבו האמנית שוכבת חסרת הגנה ומאפשרת לכולם
לעשות בה כרצונם,
ללא לקיחת אחריות על מעשיהם
ובלי שהיא תיקח אחריות על עצמה, על גופה, על רגשותיה, על נפשה
מחריד לטעמי,
לאפשר לכל אחד לאנוס, לרצוח, להתעלל או כל מה שיעלה בראשו החולני
של כל אדם שנכנס למוזיאון ורואה את המיצג
פשוט נוראי לדעתי.

 

[ינוקא1]

וזה כל הרעיון ....

אחרי שהיא הסכימה עם "כל דבר" , לא נשאר לה לפחד משום דבר.
כך אני מבין את זה ....
וכך גם הקהל נפגש עם הפחדים הכי עמוקים שלו - דרכה.

זו גישה קצת "אקסטרים" לטעמי .... אך אני מצדיע לה כאמנית ....

 

[רונית 1411]

יש נראה לי מעבר לאקסטרים בגישה שלה

במיצג הספציפי הזה,
זה כמו אלו שמשחקים משחק מי ישתפן ראשון מול מכונית נוסעת,
או בתחרות מכוניות כשאחת נוסעת מול השנייה,
זה כבר קצת נטיה למזוכיסטיות,
כי אם יתעללו בה
או יעשו לה משהו קשה,
מה היא תעשה תשתוק?
אז יש כאן גם סוג של קורבנות וחיפוש אחר התעללות פנימית
מעין שנאה עצמית, כך אני תופשת את הדברים

 

[דמוקלס1]

מה אין שומרים במוזיאון?

בטח אם זה יהיה יותר מדי השומרים יעיפו אותם החוצה

 

[ינוקא1]

אבל זה היה התנאי

שכולם רשאים לעשות מה שהם רוצים , ואין אחריות של המוזיאון - זו היצירה.

ובאמת היה מישהו שכיוון לה אקדח טעון לראש , ורק מבקר אחר עצר אותו.

 

[ינוקא1]

ציטוט מויקי :

Rhythm 0, 1974
על מנת לבחון את גבול מערכת היחסים שבין האומן לבין הקהל, אברמוביץ פיתחה את אחד המופעים הכי מאתגרים (וידועים) שלה. היא הקצתה לעצמה תפקיד פסיבי, כאשר הציבור יהיה הכוח האקטיבי שיפעל. אברמוביץ' שמה על גבי שולחן 72 חפצים שאנשים יכלו להשתמש בהם עליה בכל דרך שיבחרו (היה שלט שיידע אותם על כך). חלק מהאובייקטים הללו יכלו לענג ואחרים יכלו להכאיב ביעילות רבה או להזיק לה. בין החפצים היו: מספריים, סכין, שוט והמסוכן מכולם, אקדח וקליע אחד. במשך שש שעות האמנית הרשתה לקהל הנוכחים לעשות מניפולציות על גופה ומעשיה. בסופו של דבר הקהל הגיב בזהירות וצניעות, אך ככל שעבר הזמן (והאמנית נותרה אדישה) מספר אנשים החלו לפעול די באלימות. כפי שאברמוביץ' תארה זאת מאוחר יותר: " ההתנסות לימדה אותי שאם משאירים החלטות בידי הציבור, אפשר להיהרג.... הרגשתי מחוללת: הם גזרו ממני את הבגדים, תקעו לי קוצי ורדים בבטן, אדם אחד כיוון את האקדח לראשי, ואחר לקח אותו ממנו. זה יצר אווירה טעונה. אחרי שש שעות בדיוק, כמתוכנן, נעמדתי והתחלתי ללכת לעבר הקהל. כולם רצו החוצה על מנת להימנע מעימות אפשרי‏[5].

he.wikipedia.org/wiki/מרינה_אברמוביץ'

 

[דמוקלס1]

אוהו..

בחורה אמיצה

 

[niva99]

או לא שפויה

 

[רונית 1411]

איזה מיצג מדהים

עצם המחשבה של האומן הנוכח או בעצם נפקד נוכח
הוא מרתק בעיני,
כי יש כל כך הרבה אנשים נוכחים נפקדים או להיפך
נפקדים אך נוכחים
כלומר יש כאלה שישנם אך למעשה לא באמת נמצאים, לא באמת נוכחים,
ויש את אלה שלא נמצאים(מתים, בחו"ל, רחוקים, אבודים וכ"ו)
אך הם נוכחים בכל רגע ורגע,
להיות אך לא להיות,פותח בעצם עולם שלם של אפשרויות
גאוני