הוא כתב מאוד יפה
למה התחברתי?
משום מה הודעת לנו שאתה רוצה לחבוש את הכובע הכתום המצחיק, שגורם לך להיראות כמו טרקטוריסט שהתכווץ בכביסה. אני לא מתכונן להתווכח איתך, בטח לא ביום הזה, אבל אני מודה שזה קצת מלחיץ אותי. מהרגע שהכרנו - אתה לא זוכר את זה, אבל כשנפגשנו היית רק ראש, הגוף עוד היה בפנים - תמיד היתה לך הדרך שלך לעשות דברים. גם אצלינו היום במפגש הראשון בכיתה א' היא התעקשה לחבוש כובע. למה? כובע. וכשכולם התבקשו לומר מהו המאכל האהוב עליהם, אז בין כל הגלידה/ קורנפלקס / אבטיח / פסטה תנחשו מי אמר "פשטידת תירס"?
כל הדברים הקטנים שאצלנו בבית נראים מצחיק עלולים להיות מבלבלים במקומות אחרים. מאוד הגיוני אצלינו. בגלל שיש לנו מין אבא מוזר שכזה, וגם אמא שדי שונאת להיכנס לקופסאות, יש המון דברים "חריגים" אצלינו בבית. מצד שני - כולם מסביב כבר מכירים את המשפחה, ואפילו די מצפים למוזרויות. אז זה לא נורא כל כך.
כשאבא שלך היה בן שש, משום מה תמיד השאירו אותו בחוץ. אני לא יודע למה לא הזמינו אותי, אבל עד היום אני לא יודע לשחק תופסת נושא כאוב ביותר. אולי בגלל השנאה להיכנס לקופסאות. לא היה לי קל בחברה. תמיד היה מי שיצחק עלי. גם הילדים שלי, כולל העולה לכיתה א' הנוכחית, סובלים מאוד מקשיים חברתיים. כל פעם מסוג אחר, אבל זה תמיד יחיד או מעטים מול "כולם". את הלקח שלו, שגם אלה שנראים הכי במרכז החברה סובלים - קלטתי רק לקראת גיל שלושים.
עד היום, ילד אהוב שלי, היה רק ליאור אחד. מיום ראשון אתה תגלה שיש בך הרבה ליאורים. ליאור של השיעורים, ליאור של ההפסקות, ליאור של הבית, ליאור של החברים. זה היה נכון וראיתי את זה עם הילדים הגדולים יותר. מדברים עם המורים או עם המדריכים בתנועת הנוער, ומגלים פתאום פנים שונות של הילד, משהו שלא הכרתם עד היום. זאת הרגשה לא נעימה פתאום, וקשה להסתגל אליה. למה פחות התחברתי? לשדר "אתה לא חייב להצטיין, העיקר שתהיה אדם טוב". למה מצויינות סותרת התנהגות טובה? לאירוניה העצמית של "לא יצא ממני כלום" לא מצחיק כאשר ילד שומע את זה מאביו. זה רע לילדי ולא נעים לו לשמוע. לבכי של ההורים בחוץ. לא בוכה. מתרגשת ושמחה. היום כשחזרנו מהמפגש עברנו אצל הירקן והוא שאל "למה כיתה א'? למה לא בכישר לכיתה ב'?" ואני עניתי שמבחינתי הלוואי שהיתה נשארת תמיד בכיתה א'. זאת הכיתה הכי טובה שיש.
