הי נורית רציתי לשאול אותך
(ואחרות שתרצנה כמובן לענות) אם תסכימי להבהיר יותר את הטיעון "אני לא רוצה שהילד שלי ירגיש חריג". אני שומעת את זה (על הוואריציות השונות של "לא ירגיש שונה" או "שלא יהיה יוצא דופן" וכד') מידי פעם ותמיד לא מצליחה להבין. האם לא יותר הגיוני לומר הילד שלי עשוי להיות שונה בעניין זה בדיוק כפי שהוא יהיה שונה בדברים אחרים (משקל, גובה, צורת פנים, כמות שיער, מבנה הגוף, מידת אינטליגנציה, ראיית העולם, מאפייני אישיות, המזג האישי ועוד ועוד) מאנשים אחרים ולכן אני אדאג שאני נותנת לו את הכלים המתאימים לחיים להתמודד עם שונות כזאת? כי נניח ואת יכולה לשלוט על הפרמטר האחד של "מילה כן או לא", האם את מבינה שיהיו עוד עשרות פרמטרים שאין ולא תהיה לך שום שליטה עליהם, בהיותו אחד יחיד ומיוחד (בדיוק כמוך) בכל העולם כולו? כי הרי מעצם זה שאדם הוא תמיד רק יחיד בעולם (תחשבי, מבין 7 מליארד תושבי כדור הארץ אין עוד נורית כמוך רק את) ואף אחד לעולם לא יוכל "להיכנס לעורו" (למוחו, לרגשותיו, למחשבותיו) אזי כולנו נידונו להיות שונים במובנים מסוימים זה מזה (ודומים בהיותנו בני אנוש עם חולשות ופגמים) למה לא פשוט לקבל זאת ולמצוא את הדרך לעזור לו להתמודד עם עובדה זאת בדרך הטובה ביותר האפשרית? ועוד נקודה, את יכולה לקרוא כאן באלפי סיפורים של הנשים שמשתפות כמה שאנשים מבקרים / מעליבים / שופטים "סתם" כי זה מה שאנשים עושים. האם באמת ילדים ומבוגרים צריכים סיבה, אפילו מניסיונך האישי, בכדי להתעלל באחרים, לבקר אותם ולפגוע בהם? אם תשובתך היא לא, אז אני שוב חוזרת לעמדתי הראשונית, האם במקום להיבהל מהשונות לא עדיף לקבלה (בלי קשר לנושא המילה אלא באופן עקרוני כפי שהסברתי קודם) ולתת לילד אפשרות להתמודד עימה בהצלחה? סתם מחשבות שעולות אצלי כל פעם שאני שומעת את המשפטים "אבל הוא יהיה חריג או שונה". ואשמח לשמוע גם את דעתך בעניין אם תרצי.