ברייקינג דה וול
שעות דיברנו על המדד, ועל טרוצקי והשח הפרסי, ועל צ'אושסקו, וחומת ברלין ועל עוני. ועל אושר. ועל קירות. אבא שלי אומר שאנחנו עבדים של קירות. מוכנים למכור את העתיד שלנו, כדיי לזכות עצמנו בתואר "בעלי הקירות." אילו לא היינו עושים כך, הרי כולנו היינו מיליונרים. אבא שלי אומר שהוא לא רוצה להיות מיליונר בשום אופן. ואני מאמינה לו. בוקר, הוצאנו את הארון מהחדר שלנו בבסיס. הרגשנו שהחפצים סוגרים עלינו, שהרי עד עתה, בכל פעם שגורם נוסף (מלבד ארבעתנו) מתדפק היה על הדלת, הייתה באוויר מן אווירת השלמה, מפעת התופעה המוכרת, שכאשר גורם זר נכנס, הכסאות מתחילים להתנגח זה בזה, והיציאה החוצה הופכת משימה של ממש. הוא שואל אם היא זוכרת איך קנו את השטיח הראשון, והעיניים שלה בורקות בתגובה. היא מספרת לי על עבודה, וסבלנות, ועל אותו היום. יום אחד מאושר, לא משהו יוצא מן הכלל. זוג צעיר יוצא מחנות המפעל עם שטיח אחד אדום. שטיח של מלכים. "זוכר איך פרשנו אותו מיד על רצפת הסלון?" סוף שנות השבעים, עשור של הרבה דיסקו וגם של מלחמה אחת , והזוג הצעיר מרחוב הרצל מגלגל לראשונה שטיח על רצפה חשופה. האשה מחייכת, האיש מציב את אצבעותיו משני צדי ראשו ומתחיל לקפל אותן בתנועות נלהבות. הוא לובש גם מבט כזה, קצת מטורף, מבט של צעירים, ונוהם לכיוון אשתו הטרייה, הצוחקת, ויחד הם מתגלגלים על השטיח החדש , שטיח המלכים שלהם. תחילה הוצאנו את כל הקלסרים. עטיפות משתנות של אותה אינפורמציה בדיוק, מכוסות אבק או צבעים נוצצים. כמה מבחנים ישנים וסתם פיסות נייר משעשעות וחפצים חסרי כל ערך שמצאו את מקומם במקרה לאותו הארון. גררנו אותו בכל המסדרון של קומה ג, ארון גדול גדול, וריק. קופסת עץ עצומה שעתידה למצוא את מקומה בין קופסאות רבות של עץ, שאין מישהו מתעניין בהן אלא אם מתעקשות הן לחסום את מרחב תנועתו. אחרי שגורבשוב מסובב את כל המעצמה האדומה על האצבע, אני כבר מתחילה לרעוד מקור. אבל בשקט. רק לא לאבד את הרגע הזה. כמו ילדה שמחזיקה בבטן צחוק, אני מנסה למשוך את הסופים. לשמוע עוד קצת על הבית הישן, על שטיח 2.5 על 3 ושני השוטים הנמרחים עליו יום וליל, כדיי להצדיק את קיומו. בוריס ילצין חוסם בגופו את התקפת הנגד, אפשר לקרוא לזה ה"נגד-נגד". מישהו קורא בוז בתגובה לנאום של צ'אושסקו, ופתאום מתעורר גל של קריאות. פולין מתקרבת למערב. צ'כיה משתחררת. ויש גם איזה סיפור על חומה בברלין. העברנו אחד אחד את כל הקלסרים הממוספרים שאף אחד לא נוגע, ואף אחד לא מספיק אמיץ כדיי לומר- דיינו. את קומץ הכתבים חסרי הערך ששרדו את המהפכה, וכמה חפצים שתמיד מוצאים את מקומם, דרך פלא, לקופסאות עץ. ופתאום היה מקום בחדר שלנו, בבסיס, ותופעת הכסא-מנגח-כסא נמוגה והתווספה לאטומי הנוסטלגיה הפזורים בחלל. אני נזכרת איך פעם הייתי מודדת את הגובה שלי לפי המשבצות הכתומות על קיר השירותים. 4 ושלושת רבעי. תמיד מעגלת, קצת למעלה, או קצת למטה, לסימן אקראי על הקיר שניתן יהיה לחזור אליו. לוקח 27 שנה בממוצע להחזיר משכנתא. פעם, הוא אומר לי, המקרר שלי לא עניין אף אחד, כי לאף מקרר לא היה יותר מדי מה להציע. ואני נמשכת לחלומות על בובות סמרטוטים ומשחקים מאולתרים. עולם שאף פעם לא היה לי. ובחזרה לעולם שלי, שאף פעם לא ייזכה אותי בדמעות של אושר על קירות חדשים, וכיסויים חדשים לרצפה. עולם כזה שמובן מאליו. ילצין, כנראה, היה די שיכור באותו היום בו חסם בגופו את הטנקים של הקומוניסטים הישנים. זה לא מנע בעדו להתמנות לנשיא רוסיה. לקח 10 דקות להוריד את השח, על כל עוצמתו הצבאית, מהכסא בטהראן. צ'אושסקו הוצא להורג. טרוצקי נרצח במכסיקו סיטי, בעזרת גרזן קרח. המדד עלה, החומה נפלה. העוני נשאר עוני. הקירות נשארו קירות. אנחנו נשאר משועבדים. ארון מלא אבק מתמקם לו אי שם במסדרון של קומה ג'. ומשום מה, נהיה לי הרבה יותר צפוף.
שעות דיברנו על המדד, ועל טרוצקי והשח הפרסי, ועל צ'אושסקו, וחומת ברלין ועל עוני. ועל אושר. ועל קירות. אבא שלי אומר שאנחנו עבדים של קירות. מוכנים למכור את העתיד שלנו, כדיי לזכות עצמנו בתואר "בעלי הקירות." אילו לא היינו עושים כך, הרי כולנו היינו מיליונרים. אבא שלי אומר שהוא לא רוצה להיות מיליונר בשום אופן. ואני מאמינה לו. בוקר, הוצאנו את הארון מהחדר שלנו בבסיס. הרגשנו שהחפצים סוגרים עלינו, שהרי עד עתה, בכל פעם שגורם נוסף (מלבד ארבעתנו) מתדפק היה על הדלת, הייתה באוויר מן אווירת השלמה, מפעת התופעה המוכרת, שכאשר גורם זר נכנס, הכסאות מתחילים להתנגח זה בזה, והיציאה החוצה הופכת משימה של ממש. הוא שואל אם היא זוכרת איך קנו את השטיח הראשון, והעיניים שלה בורקות בתגובה. היא מספרת לי על עבודה, וסבלנות, ועל אותו היום. יום אחד מאושר, לא משהו יוצא מן הכלל. זוג צעיר יוצא מחנות המפעל עם שטיח אחד אדום. שטיח של מלכים. "זוכר איך פרשנו אותו מיד על רצפת הסלון?" סוף שנות השבעים, עשור של הרבה דיסקו וגם של מלחמה אחת , והזוג הצעיר מרחוב הרצל מגלגל לראשונה שטיח על רצפה חשופה. האשה מחייכת, האיש מציב את אצבעותיו משני צדי ראשו ומתחיל לקפל אותן בתנועות נלהבות. הוא לובש גם מבט כזה, קצת מטורף, מבט של צעירים, ונוהם לכיוון אשתו הטרייה, הצוחקת, ויחד הם מתגלגלים על השטיח החדש , שטיח המלכים שלהם. תחילה הוצאנו את כל הקלסרים. עטיפות משתנות של אותה אינפורמציה בדיוק, מכוסות אבק או צבעים נוצצים. כמה מבחנים ישנים וסתם פיסות נייר משעשעות וחפצים חסרי כל ערך שמצאו את מקומם במקרה לאותו הארון. גררנו אותו בכל המסדרון של קומה ג, ארון גדול גדול, וריק. קופסת עץ עצומה שעתידה למצוא את מקומה בין קופסאות רבות של עץ, שאין מישהו מתעניין בהן אלא אם מתעקשות הן לחסום את מרחב תנועתו. אחרי שגורבשוב מסובב את כל המעצמה האדומה על האצבע, אני כבר מתחילה לרעוד מקור. אבל בשקט. רק לא לאבד את הרגע הזה. כמו ילדה שמחזיקה בבטן צחוק, אני מנסה למשוך את הסופים. לשמוע עוד קצת על הבית הישן, על שטיח 2.5 על 3 ושני השוטים הנמרחים עליו יום וליל, כדיי להצדיק את קיומו. בוריס ילצין חוסם בגופו את התקפת הנגד, אפשר לקרוא לזה ה"נגד-נגד". מישהו קורא בוז בתגובה לנאום של צ'אושסקו, ופתאום מתעורר גל של קריאות. פולין מתקרבת למערב. צ'כיה משתחררת. ויש גם איזה סיפור על חומה בברלין. העברנו אחד אחד את כל הקלסרים הממוספרים שאף אחד לא נוגע, ואף אחד לא מספיק אמיץ כדיי לומר- דיינו. את קומץ הכתבים חסרי הערך ששרדו את המהפכה, וכמה חפצים שתמיד מוצאים את מקומם, דרך פלא, לקופסאות עץ. ופתאום היה מקום בחדר שלנו, בבסיס, ותופעת הכסא-מנגח-כסא נמוגה והתווספה לאטומי הנוסטלגיה הפזורים בחלל. אני נזכרת איך פעם הייתי מודדת את הגובה שלי לפי המשבצות הכתומות על קיר השירותים. 4 ושלושת רבעי. תמיד מעגלת, קצת למעלה, או קצת למטה, לסימן אקראי על הקיר שניתן יהיה לחזור אליו. לוקח 27 שנה בממוצע להחזיר משכנתא. פעם, הוא אומר לי, המקרר שלי לא עניין אף אחד, כי לאף מקרר לא היה יותר מדי מה להציע. ואני נמשכת לחלומות על בובות סמרטוטים ומשחקים מאולתרים. עולם שאף פעם לא היה לי. ובחזרה לעולם שלי, שאף פעם לא ייזכה אותי בדמעות של אושר על קירות חדשים, וכיסויים חדשים לרצפה. עולם כזה שמובן מאליו. ילצין, כנראה, היה די שיכור באותו היום בו חסם בגופו את הטנקים של הקומוניסטים הישנים. זה לא מנע בעדו להתמנות לנשיא רוסיה. לקח 10 דקות להוריד את השח, על כל עוצמתו הצבאית, מהכסא בטהראן. צ'אושסקו הוצא להורג. טרוצקי נרצח במכסיקו סיטי, בעזרת גרזן קרח. המדד עלה, החומה נפלה. העוני נשאר עוני. הקירות נשארו קירות. אנחנו נשאר משועבדים. ארון מלא אבק מתמקם לו אי שם במסדרון של קומה ג'. ומשום מה, נהיה לי הרבה יותר צפוף.
