ב ר ד ק י ס ט י ת
New member
ברדי....007
"..היינו אני ואקדח, וגבר על גבי" (טורי איימוס, אחת שלא למדה קרב מגע ובכל זאת עשתה קריירה) העולם מתחלק לשני סוגים של אנשים: אלו שאם ינסו לתקוף אותם הם יחטפו פיק ברכיים, יתחילו לנשוך את השפה התחתונה, להיאנק ולהתנשף בפחד תוך כדי צרחות היסטריות- ולעומתם- אלו שיסתכלו לתוקף ישר בעיניים, יעשו קצת פוזות של נינג´ה וידאגו לשמור על קור רוח ופיזורה למהדרין. אני, משתייכת לקבוצה השנייה. ולמה, תשאלו בפה פעור. אז ככה, אני אענה בלי לדרוש תמלוגים או זכויות יוצר. לא, אני לא בדיוק מה שקוראים טיי-צ´י-מאסטר, ואפילו בלהרוג זבובים אני סוג של אסון. פשוט שפחתכם הנאמנה לומדת קרב מגע. השם אולי יכול להטעות (אתם יודעים איך זה מגע בימינו), אבל על פני השטח העסק נוצץ ומסעיר. וכך קרה שהפכתי ללוחמת פוטנציאלית של הקומנדו הימי. "היום אתם הולכים ללמוד איך להגן על עצמכם" פצחה החיילת שזכתה ללמד בכיתתי שלי, והדגימה לנו סאשן מפרך של בעיטות קרטה. "את" פנתה אלי ושאלה בתקיפות "מישהו בא אלייך מאחור, מה את עושה?". לחוצה מתשומת הלב הפתאומית השבתי בביישנות "אמממ.. בורחת בצעקות?" בדיעבד הייתי אומרת לה "מותק, לא יודעת מה איתך אבל אם מישהו מנסה לתקוף אותי על אחת כמה וכמה שהוא בחיים לא יזכה לראות אותי נותנת ברכייה אופקית", אבל לפתע נזכרתי שהיא יודעת להרביץ, אז ויתרתי. וכאילו לא סבלתי די, שיעור מספר שתיים לא איחר להגיע. החיילת הלוחמת הצטיידה הפעם בחברתה הבלונדינית ובמבט קשוח מתמיד. אחרי חלוקה מהירה של בנים-בנות (זה שוויון זה?) הציגה בפנינו הנ"ל כרית עלייה אנחנו הולכות להתאמן. לא שיש לי משהו נגד כריות, אבל מהרגע שראיתי את הכרית הזאת, נשבעת לכם, ידעתי שהיא ואני זה פיגוע טרור למתקדמים. וכרגיל, צדקתי. באופן שיטתי ומעצבן, כל ניסיון שלי לכוון את הקיק אל פרצופה נכשל. כל פעם שניסיתי להכניס לה באמ´אמא שלה, האגרוף שלי איכשהו מצא את עצמו עף לכל מיני כיוונים אחרים. אל הלסת של זאת שעמדה לידי, למשל. אל המותן של ההיא שהתקרבה אלי, נגיד. בקיצור, לכל מקום חוץ מלפרונט של הכרית הארורה. פצועות וחבולות התחילו חברותיי להתחנן אלי שאפרוש בשיא, אבל אני? בחיים לא. עכשיו זאת מלחמה. הימים עברו, השיעורים רצו, וגם יומי בא. הכרית חטפה ועוד איך חטפה, ואני נכנסתי חזק לעניינים. בלי לשים לב הייתי צועדת ברחוב, שולחת מרפק עצבני ומפחידה ילדים קטנים. כמובן שעצם האיומים כבר הבריחו את כל העוברים והשבים, ואני הרגשתי כי הגשמתי את ייעודי. אז הנכון, אולי כשמחבל יאיים עלי בסכין סביר יותר שאני אפלוט ´אימא´לה!´, מאשר אעבור לעמידת מוצא ואגיד "קוואבנגה". רק תעשו לי טובה אל תנסו את זה בבית.
"..היינו אני ואקדח, וגבר על גבי" (טורי איימוס, אחת שלא למדה קרב מגע ובכל זאת עשתה קריירה) העולם מתחלק לשני סוגים של אנשים: אלו שאם ינסו לתקוף אותם הם יחטפו פיק ברכיים, יתחילו לנשוך את השפה התחתונה, להיאנק ולהתנשף בפחד תוך כדי צרחות היסטריות- ולעומתם- אלו שיסתכלו לתוקף ישר בעיניים, יעשו קצת פוזות של נינג´ה וידאגו לשמור על קור רוח ופיזורה למהדרין. אני, משתייכת לקבוצה השנייה. ולמה, תשאלו בפה פעור. אז ככה, אני אענה בלי לדרוש תמלוגים או זכויות יוצר. לא, אני לא בדיוק מה שקוראים טיי-צ´י-מאסטר, ואפילו בלהרוג זבובים אני סוג של אסון. פשוט שפחתכם הנאמנה לומדת קרב מגע. השם אולי יכול להטעות (אתם יודעים איך זה מגע בימינו), אבל על פני השטח העסק נוצץ ומסעיר. וכך קרה שהפכתי ללוחמת פוטנציאלית של הקומנדו הימי. "היום אתם הולכים ללמוד איך להגן על עצמכם" פצחה החיילת שזכתה ללמד בכיתתי שלי, והדגימה לנו סאשן מפרך של בעיטות קרטה. "את" פנתה אלי ושאלה בתקיפות "מישהו בא אלייך מאחור, מה את עושה?". לחוצה מתשומת הלב הפתאומית השבתי בביישנות "אמממ.. בורחת בצעקות?" בדיעבד הייתי אומרת לה "מותק, לא יודעת מה איתך אבל אם מישהו מנסה לתקוף אותי על אחת כמה וכמה שהוא בחיים לא יזכה לראות אותי נותנת ברכייה אופקית", אבל לפתע נזכרתי שהיא יודעת להרביץ, אז ויתרתי. וכאילו לא סבלתי די, שיעור מספר שתיים לא איחר להגיע. החיילת הלוחמת הצטיידה הפעם בחברתה הבלונדינית ובמבט קשוח מתמיד. אחרי חלוקה מהירה של בנים-בנות (זה שוויון זה?) הציגה בפנינו הנ"ל כרית עלייה אנחנו הולכות להתאמן. לא שיש לי משהו נגד כריות, אבל מהרגע שראיתי את הכרית הזאת, נשבעת לכם, ידעתי שהיא ואני זה פיגוע טרור למתקדמים. וכרגיל, צדקתי. באופן שיטתי ומעצבן, כל ניסיון שלי לכוון את הקיק אל פרצופה נכשל. כל פעם שניסיתי להכניס לה באמ´אמא שלה, האגרוף שלי איכשהו מצא את עצמו עף לכל מיני כיוונים אחרים. אל הלסת של זאת שעמדה לידי, למשל. אל המותן של ההיא שהתקרבה אלי, נגיד. בקיצור, לכל מקום חוץ מלפרונט של הכרית הארורה. פצועות וחבולות התחילו חברותיי להתחנן אלי שאפרוש בשיא, אבל אני? בחיים לא. עכשיו זאת מלחמה. הימים עברו, השיעורים רצו, וגם יומי בא. הכרית חטפה ועוד איך חטפה, ואני נכנסתי חזק לעניינים. בלי לשים לב הייתי צועדת ברחוב, שולחת מרפק עצבני ומפחידה ילדים קטנים. כמובן שעצם האיומים כבר הבריחו את כל העוברים והשבים, ואני הרגשתי כי הגשמתי את ייעודי. אז הנכון, אולי כשמחבל יאיים עלי בסכין סביר יותר שאני אפלוט ´אימא´לה!´, מאשר אעבור לעמידת מוצא ואגיד "קוואבנגה". רק תעשו לי טובה אל תנסו את זה בבית.
