ברגשות מעורבים
הבוקר נסעתי לכוכב יאיר במטרה לרוץ את מסלול ה 10 שם. מיד כשהגעתי נבהלתי נורא מהמסלול. אבל זה עוד כלום לעומת הבהלה שאחזה בי כשראיתי את רשימת המשתתפים, בגלל שזה בדיוק מה שהיא היתה. רשימת משתתפים. איפה כל הנשים? ואיפה השם שלי? שאילתי מישהי שעמדה לידי ונראתה מאוד רצינית, איפה כולן? היא הסבירה שבין חולון לתל אביב והעובדה שזה לא מסלול קל הרבה מה'מקצועניות' החליטו לוותר על המרוץ. זה עוד ניחא, אבל איפה ה'לא מקצועיות'? היא הלכה לה לדרכה, ואני הצלחתי למצוא את רשימת המשתתפות. רשימת כל העשר נשים שנרשמו לרוץ את המסלול הארוך. GULP. נלחצתי. נבהלתי. לא רציתי לסיים אחרונה, לא רציתי לבלוט, ואיך אפשר לא לבלוט כשיש כל כך מעט נשים? חזרתי לרכב וצלצלתי לזוגה שאמרה לי משפט מאוד מרגיע ונכון: "את צריכה לעשות מה שעושה לך טוב, ומה שתהני ממנו. אם את לא רוצה לרוץ את העשר, אל תרוצי. או שתרוצי וייקפצו לך כולם. תתייחסי לזה כמו ריצה בפארק". משוכנעת, יצאתי מהאוטו, מוכנה ומזומנה לרוץ 10... והמשכתי ללכת עד מנהל המרוץ, והוא העביר אותי למקצה ה-5. ואתן יודעות מה? מיד הרגשתי טוב יותר. יצאתי כרגיל מקצה המרוץ, ומרגע היציאה ועד רגע הסיום רק עקפתי. סיימתי את המסלול ב 25:10, שזה חד חד חד משמעית שיא אישי וזמן שבאמת לא חשבתי שאי פעם ארוץ, ואפילו מצאתי את עצמי מאוכזבת נורא מזה שלא ירדתי את ה 25. אם רק הייתי מזנקת ממקום טוב יותר, אולי פותחת טיפה יותר מהר... לא שומרת כוח בעליות (ויש שם עליות אחוש...).. אז מצד אחד אני מרוצה מהזמן, מצד שני אני מאוכזבת שלא רצתי מהר יותר. מצד אחד אני מאוכזבת שלא רצתי את העשר, מצד שני - הלו? זו לא העבודה שלי! זה כייף. למה לעשות משהו שהוא לא כייף? אבל מה - גם באתגר יש כייף, לא? אוף. נו שוין. עוד חוויה לימודית.
הבוקר נסעתי לכוכב יאיר במטרה לרוץ את מסלול ה 10 שם. מיד כשהגעתי נבהלתי נורא מהמסלול. אבל זה עוד כלום לעומת הבהלה שאחזה בי כשראיתי את רשימת המשתתפים, בגלל שזה בדיוק מה שהיא היתה. רשימת משתתפים. איפה כל הנשים? ואיפה השם שלי? שאילתי מישהי שעמדה לידי ונראתה מאוד רצינית, איפה כולן? היא הסבירה שבין חולון לתל אביב והעובדה שזה לא מסלול קל הרבה מה'מקצועניות' החליטו לוותר על המרוץ. זה עוד ניחא, אבל איפה ה'לא מקצועיות'? היא הלכה לה לדרכה, ואני הצלחתי למצוא את רשימת המשתתפות. רשימת כל העשר נשים שנרשמו לרוץ את המסלול הארוך. GULP. נלחצתי. נבהלתי. לא רציתי לסיים אחרונה, לא רציתי לבלוט, ואיך אפשר לא לבלוט כשיש כל כך מעט נשים? חזרתי לרכב וצלצלתי לזוגה שאמרה לי משפט מאוד מרגיע ונכון: "את צריכה לעשות מה שעושה לך טוב, ומה שתהני ממנו. אם את לא רוצה לרוץ את העשר, אל תרוצי. או שתרוצי וייקפצו לך כולם. תתייחסי לזה כמו ריצה בפארק". משוכנעת, יצאתי מהאוטו, מוכנה ומזומנה לרוץ 10... והמשכתי ללכת עד מנהל המרוץ, והוא העביר אותי למקצה ה-5. ואתן יודעות מה? מיד הרגשתי טוב יותר. יצאתי כרגיל מקצה המרוץ, ומרגע היציאה ועד רגע הסיום רק עקפתי. סיימתי את המסלול ב 25:10, שזה חד חד חד משמעית שיא אישי וזמן שבאמת לא חשבתי שאי פעם ארוץ, ואפילו מצאתי את עצמי מאוכזבת נורא מזה שלא ירדתי את ה 25. אם רק הייתי מזנקת ממקום טוב יותר, אולי פותחת טיפה יותר מהר... לא שומרת כוח בעליות (ויש שם עליות אחוש...).. אז מצד אחד אני מרוצה מהזמן, מצד שני אני מאוכזבת שלא רצתי מהר יותר. מצד אחד אני מאוכזבת שלא רצתי את העשר, מצד שני - הלו? זו לא העבודה שלי! זה כייף. למה לעשות משהו שהוא לא כייף? אבל מה - גם באתגר יש כייף, לא? אוף. נו שוין. עוד חוויה לימודית.
