הי טל../images/Emo176.gif
אני חוזרת ואומרת מה שכבר אמרתי עשרות ומאות פעמים... את מציירת מדהים. אני אשמח לראות את הציורים במבט מקורב... בכל אופן, בקשר למתא"ן. מתא"ן באמת פתח לי המון דלתות וגרם לי לחשוב יותר על הכיוון התאטרלי שלי... למעשה התגלתה בפני עוד אופצייה. אני לא שוללת את התאטרון הקונבנציונלי, אולם אני מאמינה שגם אליו יש לפנות בגישה יצירתית. הכוונה היא לפתח אותו, לתת לשחקן לבטא קצת מעצמו, לפלפל את הדמויות בדרך שהיא יותר אינדוודואלית ומיוחדת. הבעייה שלי, שהבמאית שלי חולמת שאני אשחק את התפקיד הנוכחי שלי בדיוק אבל בדיוק כמו שהיא מציירת לעצמה. היא מסרבת לקבל כל פירוש שאני או חברתי לדיאלוג מעונינות להביא. ואני מדברת פה על פרטים קטנטנים- איך הדמויות מדברות, תנועות הגוף המדוייקות, הכל! ואז קורה ואני בעצמי שואלת אותה שאלות מטומטמות לגבי הדמות על פרטים קטנים שאמורים להתבטא במשחק בצורה אינטואיטיבית. אני פשוט כל כך פוחדת מהביקורת הקוטלת שלה, שגם אני יורדת לפרטים. זה הגיע למצב שעצרתי חזרה באמצע והסברתי לה עד כמה אני פגועה... למעשה, במשך השנה ירד לי הבטחון העצמי שלי במשחק בהדרגה. אפשר לומר שהחופש יצירה שנתנו לי במת"אן מאוד עזר לי להחזיר את האמון שלי בעצמי, כי בפעם הראשונה אחרי כמעט שנה, הרגשתי שאני יוצרת, ושאני ממש נותנת מעצמי על הבמה. בקבוצה בה אני נמצאת במשך השנה אני מרגישה סגורה גם אומנותית וגם חברתית, וזו בעייה שאני מנסה לפתור בימים אלו. בקיצור טל, זה לא שאני לא יכולה להתחבר לטקסטים כתובים, או לשחק אותן, זה לא שאני נגד תאטרון קונבנציונלי, אבל אני בהחלט חושבת שהשחקן, מתוקף תפקידו חייב לתרום מעצמו לקונספציה. הבמאי צריך בשיתוף פעולה עם השחקן, כי אין דבר יותר מעצבן מלעבוד עם במאי מקובע. הדוגמא הכי טובה שאני יכולה לתת לך, זה הקטע שהכנו לבגרות. טלוש, אוהבת אותך ותהי בקשר
