אוי זה מפחיד!
כשהייתי בכיתה ד' - עוד כשלא היה לי שום מושג על חלומות צלולים ועל כל הנושא של חלימה מודעת - קרה לי דבר מפחיד: הלכתי לישון כרגיל והתעוררתי - אבל לא בדיוק התעוררתי.. כלומר - המוח שלי היה די ער, אבל הגוף עדיין היה בשיתוק שינה. ניסיתי לפתוח עיניים אבל לא הצלחתי, ניסיתי להזיז את הידיים, אבל זה לא הצליח וזה אפילו כמעט כאב, ניסיתי להזיז את הרגליים ושוב הרגשתי תחושה לא נעימה... הייתי חצי-בתוך חלום - ראיתי את עצמי שוכבת במיטה שלי כששעון מעורר ענק ואדום מצלצל חזק ומושך אותי בשיער וגורר איתי את המיטה... רציתי להתעורר ולא הצלחתי - זאת הרגשה נוראית ומפחידה - תחושה של חוסר אונים! ניסיתי את התרגיל הזה עם הנשימות והעישונים - לנשום חזק ומהר (כדי לטלטל את הגוף וככה להתעורר) ולהזיז את העישונים מצד לצד - ואז ראיתי את עצמי קמה מהמיטה אז חשבתי - "או יופי.. סוף סוף קמתי... לא! רגע... בעצם אני עדיין במיטה! לאאא אני רוצה לקום!!!!!".... ניסיתי שוב לפתוח את העיניים וראיתי את הריצפה של החדר שלי וגם שמעתי את הקולות של המשפחה שלי (כל הבית היה ער)..... כ"כ רציתי לקום כבר..... ואז שמעתי קול של חלון נפתח ו - התעוררתי.. זה היה אבא שלי שנכנס לחדר שלי וסגר את החלון.. זה היה הרעש שהעיר אותי והציל אותי מהגועל נפש הזה... סיפרתי לאבא שלי מה קרה וממש בכיתי.. אחרי שהוא ניחם אותי ויצא מהחדר, הייתי צריכה לחזור לישון - ולא יכולתי.. כ"כ פחדתי שזה יקרה לי שוב, אבל הייתי ממש עייפה. הייתה מוזיקה בבית - שההורים והאחיות שלי שמעו, המוזיקה הגיעה גם לחדר שלי - אז חשבתי "טוב, עכשיו יש מוזיקה, ואם זה יקרה לי שוב, המוזיקה תעיר אותי וזה יהיה בסדר..." ונרדמתי. לא ידעתי אם זה קרה בגלל שהייתי נורא עייפה ואז הגוף שלי היה עייף מכדי להתעורר ולצאת מהשיתוק או שאולי זה היה בגלל שלא הייתי כ"כ עייפה ובגלל זה המוח שלי התעורר עוד לפני הגוף... לא יודעת, זה היה מפחיד ומאז - במשך כמה שנים - עד כיתה ט' בערך, כל לילה שהייתי ישנה לבד בחדר הייתי מפחדת להירדם - בגלל אותו מקרה.. (בטיולים שנתיים/ מסיבות אצל חברות/ כשמישהו ישן איתי בחדר - אז הייתי נרדמת בלי בעיה.. הפחד נמצא רק כשהייתי נמצאת לבד בחדר, בחושך). זה היה המקרה הכי מפחיד והכי חזק שהיה לי, אבל מאז היו לי עוד כמה שיתוקים כאלה - יותר חלשים, אבל גם לא נעימים - שאני נמצאת בתוך חלום למשל, אני בטוחה שזה חלום אבל אני לא מצליחה לשלוט על מה שקורה בו, ואני כבר מתה להתעורר ולחזור למציאות - כי לא אהבתי את ההרגשה הלא אמינה הזאת שבחלום... היו לילות שהייתי מתפללת בלב לא לחלום שום דבר בלילה (כלומר - לא לזכור אף אחד מהחלומות שלי) כי פחדתי שיהיה לי סיוט/שיתוק... ובכל זאת זכרתי המון חלומות - חלקם היו טובים, חלקם היו מעניינים ומוזרים, וחלקם... מה לעשות - היו רעים. אבל בכל זאת, אין כמו חלום. אני רואה את הכניסה לחצלול כהצלה מסיוט - להבא, אם אני אמצא את עצמי בתוך חלום, אני לא איאבק בגוף הישן שלי ואנסה להתעורר, להיפך - הנה! זו הזדמנות לחוות דבר מדהים - חלום צלול! עזבו, חפרתי.. לאמשנה..
