בוקר אפור אחרי לילה לא קל
עברתי בלילה בין ילדי. וידאתי שכולם בבית (גם החבר של הגדולה), מי שאפשרי - כיסיתי בשמיכה. חשבתי איך מארגנים את הממ"ד כך ששישה אנשים יוכלו לישון בו, כמה בקבוקי מים לקנות "ליתר בטחון" וכמה ממתקים "שיהיה". אנחנו גרים באזור השרון, לא בגבול הצפוני ולא בגבול הדרומי, אבל כל הארץ היום היא גבול אחד גדול והפחד מתחיל לשתק אותי. והעיפות מההיסטוריה החוזרת על עצמה (זו מ-48): זוכרת את סיפורי אבא שלי שפונה כנער מהקיבוץ המופגז, בעוד אביו/סבי נשאר במשק ונלחם, ספורי חמי שנאלץ לפנות את המושב בו נולד וגדל, מושב שלא נבנה מחדש עד היום. בוקר קשה לי הבוקר.