בצער וביגון קודר...

[אמא אוהבת את שירה]

בצער וביגון קודר...

הכלב זאב של ההורים של בעלי הורדם הערב

הוא איבד ממשקלו בטרוף בחודשיים האחרונים וכנראה שסבל ממחלה (אולי סרטן) בדרכי העיכול (טרם יודעים בוודאות) הוא אצלם מגיל 0 והיה אצלינו בחצר פרטית במושב במשך 3 שנים! אנחנו כואבים את כאבם ועצובים איתם ביחד א ב ל אין לנו איך לנחם אותם. כלומר לומר מילות תנחומים. אנחנו כל כך מכירים את הכאב ומרגישים שרק הזמן יעשה את שלו. זה כלב שני שלהם (מזה 15 שנה בערך) שנפטר ממחלה ומורדם על מנת לא לסבול. בקיצור, קטונתי! מה אומרים, איך מתנהגים? איך משתתפים בצערם? אשמח לקרוא מכם (אולי אף מניסיון אישי) קראתי שוב את מה שכתבתי עושה רושם מעט דרמטי אבל זה נכתב מכל הלב אז יצא הכי אמיתי והכי כנה שיש. תודה

 

[lilithmm]

../images/Emo23.gifכמה דברים../images/Emo23.gif

לכלבים יש זכות שלבני אדם אין. הם יכולים למות בכבוד. בני אדם יכולים להתחנן שיתנו להם לעבור לעולם הבא ואף אחד לא יסכן את החופש שלו ע"מ לעזור. איך מתנהגים? כמו שמתנהגים בשבעה בערך. מגיעים, יושבים איתם, מדברים ... זה עצוב, אבל זה החיים. ההורים שלנו מתים, אנחנו נמות וכך גם הכלבים שלנו.

 

[כ כ]

יש 2 תרופות

1 הזמן-זה פחות כואב אבל תמיד שנזכרים..........יש צביטה 2 כלב חדש

 

[freearth10]

../images/Emo7.gifגם לכלב מגיע שנתאבל עליו

ןלאמץ מייד כלב אחר זה לעשות אבל גם לכלב, כי תמיד תעמוד לנגד עינינו דמותו של הכלב שהיה חלק כל כך גדול מחיינו. אז לא הייתי קופצת על כלב חדש לפני שנעכל את מותו של הכלב שהיה. זה תהליך חשוב. לפני כשנה מת לי כלב שהיה איתנו 18 שנים. הוא היה מאוד חולה בשנה האחרונה. והמוות שלו היה הדבר האחד שייחלתי לו. אבל כל פרידה היא קשה. כשעברתי ברחוב וראיתי כלב,כל כך התגעגעתי לכלב שלי. חלפה כמעט שנה עד שהחלטתי לקחת כלב אחר במקומו. הרגשתי שאני חיייבת גם לו, גם לי את חוויית הצער על שהוא כבר לא איתי. היום אמצתי שוב כלב קטן וחמוד אני מקווה מאוד שאצליח לגדל אותו לא תחת צלו של נץ, אלא כ. Joy. כלב שהוא מיוחד בזכות עצמו. מאיה

 

[כ כ]

לא התכוונתי מיד אבל....

אבל עצם הידיעה שיבוא יום ואאמץ כלבה אחרת נורא הקל עלי כמו המחשבה שעשיתי הכל כדי שלכלבה שלי יהיו חיים נוחים אבל מה שלדעתי הכי הקל על המחשבה זה שהיא כבר היתה זקנה ומתה בשיבה טובה היא היתה הכלבה הראשונה שלי והיתה איתי 14 שנה מביה"ס היסודי ועד לצבא כשההיתי בלבנון אמא שלי מעולם לא ידעה מתי אני מגיע הביתה אבל הכלבה היתה מרגישה כבר בבוקר וזה היה מדהים היא היתה מתחילה להתרגש ואני לא מדבר על השלב שאני נכנס לחצר אלא על השלב של השיירות הביתה השלב שבכלל עוד לא הייתי בארץ אלא בארץ הדובדבן. אמא שלי תמיד חיכתה לי עם האוכל שאני אוהב בזכותה....... כשהוויטרינר אמר שאין מה לעשות וצריך לשקול להרדים אותה לא הייתי מסוגל - יצאתי החוצה והלכתי איתה הביתה לאט לאט השארתי את הרכב אצל הווטרינר ופשוט טיילנו לנו היא לא נראתה חולה רק שהיה לה שיעול נוראי - סרטן בריאות ועד היום אני מברך על הטיול האחרון שלנו בבוקר כשקמתי היא ישנה על הכרית שלה - הנסיכה הזו ידעה איך ללכת ומתי מאז היו לי עוד כלבים ועכשיו יש לי אמסטפית שאני מת עליה למרות שהיא אצל ההורים של בת זוגתי גם איתה יש טיולים ארוכים במושב מפגשים עם חתולים ויללות תיסכול שלה שהיא מבינה שאין סיכוי שאני אתן לה לרדוף אחריהם - היא עזרה לי להגליד את הפצעים היא לא באה במקום אבל היא בהחלט הכניסה אור חדש - במיוחד שמדובר באנשים מבוגרים שהכלב היה מקור תעסוקה אולי שווה להזדרז טיפה עם הכנסת חבר חדש

 

[freearth10]

../images/Emo39.gif../images/Emo24.gif../images/Emo141.gif