בפעם הראשונה...
היום, בפעם הראשונה, הלכתי לצד חבר, אחד מהחבר'ה, שליווה את אביו בדרכו האחרונה. הייתי כבר בלא מעט לוויות, של אחותי, של בני משפחה אחרים, של מכרים מנסיבות שונות ומקשרים מכל מיני סוגים... אבל היום ההרגשה היתה קצת שונה. מין סימן דרך כזה, שמצביע על כך שכנראה היגעתי לגיל שבו, מעת לעת, בני גילי נפרדים מהוריהם לתמיד. החבר'ה פחות או יותר בני אותו גיל, +/- כמה שנים, וההורים שלנו גם בערך בני אותו גיל, +/- כמה שנים. ההורים בריאים יותר או פחות, כל אחד והנסיבות שלו... אבל המחשבות על כך שזמננו איתם הולך ואוזל מכבידות מאוד, מעיבות על השגרה. אני חושב שבשוטף אנחנו חיים בהדחקה של המוות, למרות שזו עובדה קבועה מראש, הוודאות הכמעט יחידה בחיינו. אבל מעת לעת עולה המחשבה הזו, תזכורת על עוד יום שחלף ומקרב אותנו על שעת הפרידה
.
היום, בפעם הראשונה, הלכתי לצד חבר, אחד מהחבר'ה, שליווה את אביו בדרכו האחרונה. הייתי כבר בלא מעט לוויות, של אחותי, של בני משפחה אחרים, של מכרים מנסיבות שונות ומקשרים מכל מיני סוגים... אבל היום ההרגשה היתה קצת שונה. מין סימן דרך כזה, שמצביע על כך שכנראה היגעתי לגיל שבו, מעת לעת, בני גילי נפרדים מהוריהם לתמיד. החבר'ה פחות או יותר בני אותו גיל, +/- כמה שנים, וההורים שלנו גם בערך בני אותו גיל, +/- כמה שנים. ההורים בריאים יותר או פחות, כל אחד והנסיבות שלו... אבל המחשבות על כך שזמננו איתם הולך ואוזל מכבידות מאוד, מעיבות על השגרה. אני חושב שבשוטף אנחנו חיים בהדחקה של המוות, למרות שזו עובדה קבועה מראש, הוודאות הכמעט יחידה בחיינו. אבל מעת לעת עולה המחשבה הזו, תזכורת על עוד יום שחלף ומקרב אותנו על שעת הפרידה