בעקבות חוש הריח
מתוך חמשת החושים, חוש הריח הוא היחיד שלא פגם בחטא עץ הדעת. לא כן חוש הראיה, חוש השמיעה, חוש המישוש, חוש הטעם. והנה מהרעיונות שעולים לי: וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע (שמואל א' א. יג), נראה ההכרח זה שחנה הוכרחה לדבר ולא להשמיע, לפי הגמרא (ברכות לא ע"ב) וחנה היא מדברת על לבה אמר רבי אלעזר משום רבי יוסי בן זמרא על עסקי לבה, אמרה לפניו רבש"ע כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה, עינים לראות ואזנים לשמוע, חוטם להריח פה לדבר ידים לעשות בהם מלאכה רגלים להלך בהן דדים להניק בהן. דדים הללו שנתת על לבי למה, לא להניק בהן, תן לי בן ואניק בהן. ונראה בסדר דבריה, לפי שחמשת החושים שבאדם, הם ראיה שמיעה ריח טעם ומישוש. וחנה הזכירה את האיברים המיועדים לחמשת החושים, והוסיפה משלה פה לדבר, לפי שבזאת הקשתה לרבונו של עולם, שלכאורה פה נברא לחוש הטעם, והוכיחה חנה בתפילתה בפיה ככתוב וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וגו' לפי שרצתה בזאת לבטא אשר פה נברא לדיבור ולתפילה, ולכן לא טרחה ביותר מכך להשתמש בחוש השמע ולהשמיע קולה לזולתה, וממילא הפה לאו לטעימה. ולפי מה שאמרו בגמרא (יומא עה ע"א) על הפסוק זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים (במדבר יא. ה) רבי אמי ורבי אסי חד אמר טעם כל המינין טעמו במן, טעם חמשת המינין הללו לא טעמו בו. וחד אמר טעם כל המינין טעמו טעמן וממשן, והללו טעמן ולא ממשן, לפי שהעובר כשהוא במעי אמו טועם כל הטעמים שאמו אוכלת. ומאכלים אלו סכנה הם לעובר. ונמצא שחוש הטעם החסר במנינה של חנה כאן, הרי הוא יהיה באם תזכה מאת ה' ותחבוק בן ותינקהו, כי אז תזכה גם בחוש הטעם. ולכן מנתה דברים אלו כאן, לומר שמכל החמש חושים החסירה עדיין אחד.
מתוך חמשת החושים, חוש הריח הוא היחיד שלא פגם בחטא עץ הדעת. לא כן חוש הראיה, חוש השמיעה, חוש המישוש, חוש הטעם. והנה מהרעיונות שעולים לי: וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע (שמואל א' א. יג), נראה ההכרח זה שחנה הוכרחה לדבר ולא להשמיע, לפי הגמרא (ברכות לא ע"ב) וחנה היא מדברת על לבה אמר רבי אלעזר משום רבי יוסי בן זמרא על עסקי לבה, אמרה לפניו רבש"ע כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה, עינים לראות ואזנים לשמוע, חוטם להריח פה לדבר ידים לעשות בהם מלאכה רגלים להלך בהן דדים להניק בהן. דדים הללו שנתת על לבי למה, לא להניק בהן, תן לי בן ואניק בהן. ונראה בסדר דבריה, לפי שחמשת החושים שבאדם, הם ראיה שמיעה ריח טעם ומישוש. וחנה הזכירה את האיברים המיועדים לחמשת החושים, והוסיפה משלה פה לדבר, לפי שבזאת הקשתה לרבונו של עולם, שלכאורה פה נברא לחוש הטעם, והוכיחה חנה בתפילתה בפיה ככתוב וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וגו' לפי שרצתה בזאת לבטא אשר פה נברא לדיבור ולתפילה, ולכן לא טרחה ביותר מכך להשתמש בחוש השמע ולהשמיע קולה לזולתה, וממילא הפה לאו לטעימה. ולפי מה שאמרו בגמרא (יומא עה ע"א) על הפסוק זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים (במדבר יא. ה) רבי אמי ורבי אסי חד אמר טעם כל המינין טעמו במן, טעם חמשת המינין הללו לא טעמו בו. וחד אמר טעם כל המינין טעמו טעמן וממשן, והללו טעמן ולא ממשן, לפי שהעובר כשהוא במעי אמו טועם כל הטעמים שאמו אוכלת. ומאכלים אלו סכנה הם לעובר. ונמצא שחוש הטעם החסר במנינה של חנה כאן, הרי הוא יהיה באם תזכה מאת ה' ותחבוק בן ותינקהו, כי אז תזכה גם בחוש הטעם. ולכן מנתה דברים אלו כאן, לומר שמכל החמש חושים החסירה עדיין אחד.