בעקבות המצב
אני גרה באיזור בנימינה זיכרון, והיום לראשונה בחיי שמעתי אזעקת אמת. הנה לכם משהו שכתבתי. בוקר רגיל, עוד יום בקייטנה, מדריכים, ילדים, אפילו כלבים. משחקים צועקים רבים. זה היה יום אלטרנטיבי, יוגה, סיאנס, דמיון מודרך ועוד. אני ומדריכה נוספת מתארגנות על קבוצת ילדים אקראית ומכינים כדורי שוקולד מזל. לכתוש ולערבב ולמעוך!! "יפה מאוד חבר'ה!" "מממ..איזה טעים..." "בואי חמודה, את צריכה עזרה?" פתאום, באמצע הכל נשמעת אזעקה. הכל השתתק מלבד הסירנה המצמררת. מה לעזאזל?? תרגיל?? עובדים עלינו?? אני והמדריכה שאיתי החלפנו מבטים במשך 5 שניות לפחות. שתינו ידענו על מה השנייה חושבת, אך היינו צריכות באמת לאשר את זה. המקלט שאליו התפנינו, היה קרוב מאוד למעשה. אבל אני חייבת להודות שמעולם לא היה לי כל כך מסובך להגיע אליו מאותה נקודה. "חבר'ה לא לרוץ!!!!!" צעקתי בזמן שעדר ילדים מדריכים ונספחים אחרים רצים בפראות לעברי, לעבר המקלט. "לא לרוץ!!! ללכת לאט, הכל בסדר!!!" ניסיתי להרגיע את המצב, אף על פי שמעולם לא הייתי כל כך לחוצה. המקלט היה נעול. ערימה של ילדים, מחוסרי הבנה, מצטופפים ליד דלת המקלט "להצמד לקיר!" צעקה המדריכה של הגן. אז הם נצמדו לקיר. הצמדתי אותם לקיר. האזעקה ממשיכה...והלחץ גובר...מחפשים לשמוע את הפיצוץ. מנהל בית הספר, ששהה באותו זמן בתחום הקייטנה, הגיע עם המפתח. תוך כדיי שידיו רועדות, פתח את המקלט. האמת, שמעולם לא ראיתי כמות כזו של ילדים נשאבים בבת אחת, במשמעת עצמית גבוהה כל כך אל תוך מבנה. תחילה נכנסו הילדים..."קדימה קדימה להכנס!!" וואו. כמה אחריות. רעדתי. כשהגיע תורי ותור האחרונים נכנסו למקלט. והתמונה הראשונה שראיתי היא כמות של כ-100 ילדים, יושבים דחוסים וצפופים כמו סרדינים, עם מבט מפוחד כל כך בעיניים. מבט שמבקש הסבר. הסתכלתי לעבר חברה שלי, היו לה דמעות בעיניים. שום פנים ואופן. יש לי אחריות, אסור להתפרק עכשיו. "כל מי שרואה אותי שירים ידיים למעלה!!" ניסיתי להרגיע את כל היושבים שם, אולי גם קצת אותי. המוני ידיים מורמות למעלה, כמו שואלות לחסד. רעדתי. ממש רעדתי. רציתי לבכות. רציתי לברוח. רציתי את המשפחה שלי. בדקתי שמות בקבוצה שלי. הפניתי את מבטי מהחניכים לאחת המדריכות, החלפנו כמה מילים. כשחזרתי להסתכל אל החניכים, זיהיתי עיניים דומעות. לאט לאט, כשעברתי ביניהם, משתדלת לא לדרוך על אף אחד, ראיתי עוד ועוד ילדים בוכים, רוצים את אמא, או אותי. הילדים הכי קשוחים, פתאום עמדו לרגליי, עם עיניים אדומות, רוצים את אמא. החזקתי את עצמי בכל כוחי. אל תבכי מפגרת. על תתפרקי. יש לך אחריות. ממתי אחריות בקייטנה כוללת את זה?? חיבוק, ועוד חיבוק. כל כך הרבה חיבוקים. מעודדת אותם, הם מעודדים אותי. יצאנו מהמקלט, והיום המשיך, לאט לאט כולם נרגעו וחזרו לשיגרה. עוד החזקתי בבטן מטען כבד. כשהגעתי הביתה, ראיתי את אמא ואבא, והתחלתי לבכות.
אני גרה באיזור בנימינה זיכרון, והיום לראשונה בחיי שמעתי אזעקת אמת. הנה לכם משהו שכתבתי. בוקר רגיל, עוד יום בקייטנה, מדריכים, ילדים, אפילו כלבים. משחקים צועקים רבים. זה היה יום אלטרנטיבי, יוגה, סיאנס, דמיון מודרך ועוד. אני ומדריכה נוספת מתארגנות על קבוצת ילדים אקראית ומכינים כדורי שוקולד מזל. לכתוש ולערבב ולמעוך!! "יפה מאוד חבר'ה!" "מממ..איזה טעים..." "בואי חמודה, את צריכה עזרה?" פתאום, באמצע הכל נשמעת אזעקה. הכל השתתק מלבד הסירנה המצמררת. מה לעזאזל?? תרגיל?? עובדים עלינו?? אני והמדריכה שאיתי החלפנו מבטים במשך 5 שניות לפחות. שתינו ידענו על מה השנייה חושבת, אך היינו צריכות באמת לאשר את זה. המקלט שאליו התפנינו, היה קרוב מאוד למעשה. אבל אני חייבת להודות שמעולם לא היה לי כל כך מסובך להגיע אליו מאותה נקודה. "חבר'ה לא לרוץ!!!!!" צעקתי בזמן שעדר ילדים מדריכים ונספחים אחרים רצים בפראות לעברי, לעבר המקלט. "לא לרוץ!!! ללכת לאט, הכל בסדר!!!" ניסיתי להרגיע את המצב, אף על פי שמעולם לא הייתי כל כך לחוצה. המקלט היה נעול. ערימה של ילדים, מחוסרי הבנה, מצטופפים ליד דלת המקלט "להצמד לקיר!" צעקה המדריכה של הגן. אז הם נצמדו לקיר. הצמדתי אותם לקיר. האזעקה ממשיכה...והלחץ גובר...מחפשים לשמוע את הפיצוץ. מנהל בית הספר, ששהה באותו זמן בתחום הקייטנה, הגיע עם המפתח. תוך כדיי שידיו רועדות, פתח את המקלט. האמת, שמעולם לא ראיתי כמות כזו של ילדים נשאבים בבת אחת, במשמעת עצמית גבוהה כל כך אל תוך מבנה. תחילה נכנסו הילדים..."קדימה קדימה להכנס!!" וואו. כמה אחריות. רעדתי. כשהגיע תורי ותור האחרונים נכנסו למקלט. והתמונה הראשונה שראיתי היא כמות של כ-100 ילדים, יושבים דחוסים וצפופים כמו סרדינים, עם מבט מפוחד כל כך בעיניים. מבט שמבקש הסבר. הסתכלתי לעבר חברה שלי, היו לה דמעות בעיניים. שום פנים ואופן. יש לי אחריות, אסור להתפרק עכשיו. "כל מי שרואה אותי שירים ידיים למעלה!!" ניסיתי להרגיע את כל היושבים שם, אולי גם קצת אותי. המוני ידיים מורמות למעלה, כמו שואלות לחסד. רעדתי. ממש רעדתי. רציתי לבכות. רציתי לברוח. רציתי את המשפחה שלי. בדקתי שמות בקבוצה שלי. הפניתי את מבטי מהחניכים לאחת המדריכות, החלפנו כמה מילים. כשחזרתי להסתכל אל החניכים, זיהיתי עיניים דומעות. לאט לאט, כשעברתי ביניהם, משתדלת לא לדרוך על אף אחד, ראיתי עוד ועוד ילדים בוכים, רוצים את אמא, או אותי. הילדים הכי קשוחים, פתאום עמדו לרגליי, עם עיניים אדומות, רוצים את אמא. החזקתי את עצמי בכל כוחי. אל תבכי מפגרת. על תתפרקי. יש לך אחריות. ממתי אחריות בקייטנה כוללת את זה?? חיבוק, ועוד חיבוק. כל כך הרבה חיבוקים. מעודדת אותם, הם מעודדים אותי. יצאנו מהמקלט, והיום המשיך, לאט לאט כולם נרגעו וחזרו לשיגרה. עוד החזקתי בבטן מטען כבד. כשהגעתי הביתה, ראיתי את אמא ואבא, והתחלתי לבכות.