בעקבות הדיכאון של הערב...
סתם חלום ואז התעוררתי..... מצמצתי במבוכה. מזה התעוררתי? מתי הספקתי להירדם? היום הלימודים הסתיימו שעתיים יותר מוקדם. ממילא חצי כיתה לא הגיע. סוף שנה אחרי הכול. אני , רונית, סופי וברגע האחרון גם יבגני, שכהרגלו נדנד לסופי, מתעקש לסת את תיקה. בקיצור ארבעתנו. תפסנו אוטובוס למרכז העיר. סוף הלימודים רק מחר, אבל הרצון לחגוג, הרצון לצאת ולהרגיש חיים, לא עומעם על-ידי בלבול תאריכים קטן. הרחוב הראשי היה הומה, וזה למרות שכולם דיברו על זה שצריך להישאר בבית, ולא להגיע למקומות הומה אדם. אני אמרתי זאת לחברה וכולנו צחקנו על זה. כבר שנתיים כולם אומרים את זה. זה כבר נעשה חלק מברכת הבוקר. "תצלצלי אלי מהלימודים, רפיאה, ואל תיסעו היום לסרט זה מסוכן!" וחלק משאלת מה שלומך. "מה קורה, רפי? אל תשכחי שלא הולכים היום למועדון,מסוכן!" שיגרה. וככזו היה ניתן רק לצחוק עליה. לצחוק ולהדחיק, להדחיק את כול מה שעמד מאחורי האזהרה. רציתי להסתובב קצת בקניון, אבל רוני רטנה שאין לה כוח להתחיל לפתוח ולסגור את התיק. מילא, גם לי לא ממש היה כוח לזה. תיק צד, בזמן יציאה, זה משהוא אחד. פשוט פותחים ריצ´רצ´ או מרימים את הכיסוי וזהו, אבל תיקי בית ספר, זה כבר סיפור אחר. פעם, הכריחו אותי לרוקן את כול תוכן התיק על הרצפה ,לעיני כולם, והכול בגלל שאני שחומת עור עם קול שמצלצל במטעם ערבי. פעם דרוזית, תמיד דרוזית. המבטא לא רצה להיעלם למרות שאני מכיתה א´ מדברת רק עברית. אז לקניון לא הלכנו, אבל מה שטוב במרכז זה שכול שני מטר ניתן למצוא מקום לשבת. בתי קפה ביום, פבים בלילה, רק תגיד. אחרי ויכוחים רבים, כאשר יבגני כרגיל מצדד בדעתה של סופי, סגרנו על גלידרייה. אני עד עכשיו מרגישה את הטעם של תות-וניל שהזמנתי... איך יכול להיות שכול זה היה חלום? ניסיתי לקום, אבל גופי סירב לציית, ומול עיני, מסרב לסגת עמד הטשטוש שבין הערות לשינה. זה היה מפחיד, ויחד עם הרגש הופיעו שאר הזיכרונות מהחלום. יבגני, שאחרי רבע שעה של התקדמות בלתי נראת , התמקם צמוד לסופי, וזורק לי מבט שובב, ניסה לחבקה. רונית, שפטפטה ללא הרף על מסיבת הסיום הקרובה. מה היא תלבש, ואיך היא תשכנעה את ההורים שזה חיבת להיות הסמלה המדהימה מ"קאסטרו" שראינו. וסופי שעיניה נפתחו בהפתעה, כאשר ידו של יבגני חיבק את מותניה. ואני. נוגסת בשאריות האחרונות של גביעה הגלידה שלי ומתחילה ללקק את אצבעותיי. מקשיבה בחצי אוזן לרוני, ומחכה לתגובתה הצפויה של סופי. מזווית עיני תפסתי תנועה מהירה. הסתובבתי בחצי גוף, מסוקרנת. מסתכלת בהפתעה, על צעיר שניכנס בריצה לגלידרייה. חולצתו הייתה דבוקה לגופו מרוב זיעה. עיניו מרצדות וחזהו עולה ויורד, בנשימה כבדה. מה יכל להפחיד אותו? הוא נראה כבן גילי. נו אולי שנה מעלי. תלמיד י´, לא יותר. די דומה בפניו לבן דודי, ואזין. אפילו תיק הבית ספר שלו דמה לזה שקניתי לואזין ליום ההולדת, לפני שנה. הבחור שלח את ידו לתיקו. בטח להוציא ארנק. שמתי לב לזה שידיו רעדו. כנראה תעודת סוף שנה גרועה , חשבתי בהזדהות. מצמצתי שוב, אבל הטשטוש עדיין לא נעלם. ניסיתי לשפשף את עיני, אבל כמו בתוך חלום בלהות, גופי סירב לציית לי. לאוזני הגיעו רעשים מעומעמים של צעקות וסירנות. בטח הדים של החלום, שעכשיו ממש נאבקתי כידי להשתחרר ממנו. מצמצתי שוב ושוב. מתרכזת בפעולה זו. ידעתי שברגע שאני יתעורר לחלוטין, החלום יטושטש בבת אחת, ויישארו ממנו רק שרידי תמונות חלושות, ואולי איזה הרגשת מציקה. הערפל התחיל להתפוגג, וראיתי אור חודר דרך החושך. נאנחתי, כימת ובוכה מהקלה. עוד שניה ומהסיוט הזה לא יישאר כימת כול זכר. עוד שניה... ואז התעוררתי....
סתם חלום ואז התעוררתי..... מצמצתי במבוכה. מזה התעוררתי? מתי הספקתי להירדם? היום הלימודים הסתיימו שעתיים יותר מוקדם. ממילא חצי כיתה לא הגיע. סוף שנה אחרי הכול. אני , רונית, סופי וברגע האחרון גם יבגני, שכהרגלו נדנד לסופי, מתעקש לסת את תיקה. בקיצור ארבעתנו. תפסנו אוטובוס למרכז העיר. סוף הלימודים רק מחר, אבל הרצון לחגוג, הרצון לצאת ולהרגיש חיים, לא עומעם על-ידי בלבול תאריכים קטן. הרחוב הראשי היה הומה, וזה למרות שכולם דיברו על זה שצריך להישאר בבית, ולא להגיע למקומות הומה אדם. אני אמרתי זאת לחברה וכולנו צחקנו על זה. כבר שנתיים כולם אומרים את זה. זה כבר נעשה חלק מברכת הבוקר. "תצלצלי אלי מהלימודים, רפיאה, ואל תיסעו היום לסרט זה מסוכן!" וחלק משאלת מה שלומך. "מה קורה, רפי? אל תשכחי שלא הולכים היום למועדון,מסוכן!" שיגרה. וככזו היה ניתן רק לצחוק עליה. לצחוק ולהדחיק, להדחיק את כול מה שעמד מאחורי האזהרה. רציתי להסתובב קצת בקניון, אבל רוני רטנה שאין לה כוח להתחיל לפתוח ולסגור את התיק. מילא, גם לי לא ממש היה כוח לזה. תיק צד, בזמן יציאה, זה משהוא אחד. פשוט פותחים ריצ´רצ´ או מרימים את הכיסוי וזהו, אבל תיקי בית ספר, זה כבר סיפור אחר. פעם, הכריחו אותי לרוקן את כול תוכן התיק על הרצפה ,לעיני כולם, והכול בגלל שאני שחומת עור עם קול שמצלצל במטעם ערבי. פעם דרוזית, תמיד דרוזית. המבטא לא רצה להיעלם למרות שאני מכיתה א´ מדברת רק עברית. אז לקניון לא הלכנו, אבל מה שטוב במרכז זה שכול שני מטר ניתן למצוא מקום לשבת. בתי קפה ביום, פבים בלילה, רק תגיד. אחרי ויכוחים רבים, כאשר יבגני כרגיל מצדד בדעתה של סופי, סגרנו על גלידרייה. אני עד עכשיו מרגישה את הטעם של תות-וניל שהזמנתי... איך יכול להיות שכול זה היה חלום? ניסיתי לקום, אבל גופי סירב לציית, ומול עיני, מסרב לסגת עמד הטשטוש שבין הערות לשינה. זה היה מפחיד, ויחד עם הרגש הופיעו שאר הזיכרונות מהחלום. יבגני, שאחרי רבע שעה של התקדמות בלתי נראת , התמקם צמוד לסופי, וזורק לי מבט שובב, ניסה לחבקה. רונית, שפטפטה ללא הרף על מסיבת הסיום הקרובה. מה היא תלבש, ואיך היא תשכנעה את ההורים שזה חיבת להיות הסמלה המדהימה מ"קאסטרו" שראינו. וסופי שעיניה נפתחו בהפתעה, כאשר ידו של יבגני חיבק את מותניה. ואני. נוגסת בשאריות האחרונות של גביעה הגלידה שלי ומתחילה ללקק את אצבעותיי. מקשיבה בחצי אוזן לרוני, ומחכה לתגובתה הצפויה של סופי. מזווית עיני תפסתי תנועה מהירה. הסתובבתי בחצי גוף, מסוקרנת. מסתכלת בהפתעה, על צעיר שניכנס בריצה לגלידרייה. חולצתו הייתה דבוקה לגופו מרוב זיעה. עיניו מרצדות וחזהו עולה ויורד, בנשימה כבדה. מה יכל להפחיד אותו? הוא נראה כבן גילי. נו אולי שנה מעלי. תלמיד י´, לא יותר. די דומה בפניו לבן דודי, ואזין. אפילו תיק הבית ספר שלו דמה לזה שקניתי לואזין ליום ההולדת, לפני שנה. הבחור שלח את ידו לתיקו. בטח להוציא ארנק. שמתי לב לזה שידיו רעדו. כנראה תעודת סוף שנה גרועה , חשבתי בהזדהות. מצמצתי שוב, אבל הטשטוש עדיין לא נעלם. ניסיתי לשפשף את עיני, אבל כמו בתוך חלום בלהות, גופי סירב לציית לי. לאוזני הגיעו רעשים מעומעמים של צעקות וסירנות. בטח הדים של החלום, שעכשיו ממש נאבקתי כידי להשתחרר ממנו. מצמצתי שוב ושוב. מתרכזת בפעולה זו. ידעתי שברגע שאני יתעורר לחלוטין, החלום יטושטש בבת אחת, ויישארו ממנו רק שרידי תמונות חלושות, ואולי איזה הרגשת מציקה. הערפל התחיל להתפוגג, וראיתי אור חודר דרך החושך. נאנחתי, כימת ובוכה מהקלה. עוד שניה ומהסיוט הזה לא יישאר כימת כול זכר. עוד שניה... ואז התעוררתי....