בעצם לי אף פעם לא סיפרו

[gcnet]

בעצם לי אף פעם לא סיפרו

ביום האחרון של אימי כבר היה כמעט בטוח שזה הסוף, היינו בבית חולים וחזרנו לקראת ערב הביתה אני זוכרת שהיה פרק סיום של תוכנית שמאוד אהבתי בטלויזה ואחותי הסכימה שנלך שתינו לחדר ההורים ונראה אותו, היה טלפון, אבא אחי וקרוביי המשפחה שהיו בבית נכנסו לחדר שהיינו בטו אבא ישב על המיטה, כיבה את הטלוויזה ואז אחותי התחילה לבכות, כולם הבינו מה קרה ולא היה צורך לדבר. תמיד מאוד סיקרן אותי איך מספרים במילים דבר נורא כזה? איך לכן סיפרו? מה עשיתן ואיך הגבתן באותו הרגע?

 

[הוקוס פוקוס1]

כמו שסיפרתי כבר לא מזמן..

אצלנו זה היה בהפתעה מוחלטת, היינו אופטימים,הכל התחיל להסתדר,הלכנו הבייתה ב-20:00 ב-21:45 אמא התקשרה אליי להגיד לילה טוב שהיא הולכת לישון ושנתראה בבוקר (!) .. בשעה 00:45 התקשרו מבי"ח שנבוא מהר, באנו כולנו בכמה מכוניות,(גם החבר שלי הגיע) ואני צעקתי בדרך על אבא שלא יעצור ברמזור אדום..רצנו מהר מהר פנימה..ולא נתנו לנו להיכנס. הרופא יצא ואמר ש"המצב קשה מאוד מאוד ,אין הרבה סיכויים,אנחנו עדיין מנסים ועובדים " התיישבנו במסדרון מחוץ לדלתות המחלקה ובכינו וצרחנו חזק כ"כ.. אני צעקתי "אמא,אמא,אמא,אמא.." באיזשהו שלב באו הקב"טים של ביה"ח וביקשו שנשתוק כי שומעים אותנו בכל בית החולים..(ואנחנו בד"כ אנשים ממש שקטים),שפכו עליי מים .. חשבו שזה מה שיעזור לי באותו הרגע.. 45 דקות אחרי שהגענו יצא הרופא ואמר (בשעה 1:40 בלילה) "אני מצטער,זהו..היה דופק חלש חלש עד הרגע האחרון"

ואז מנהל המחלקה הכניס אותנו לחדר והסביר מה קרה, ואז נכנסנו להיפרד מאמא

אחר כך לא הצליחו להקים אותי ואת אחי מהריצפה ,צרחנו ולא רצינו ללכת..ואז התחילו להגיע דודים ומשפחה קרובה ולקחו אותנו. ככה שכולנו גילינו את זה ביחד.. הבום הגדול הגיע לכולנו ביחד,מאוחדים.. הוקוס פוקוס1

 

[gלולוגית]

אני הייתי זאת שסיפרה...

אני הייתי זאת שסיפרה לאימי שיש לה סרטן. ואני הייתי איתה ברגע המוות. בדיוק שנה ושבעה חודשים בין הראשון לשני. שניהם סיפורים ארוכים. כשהבנתי (זה היה בבית, במיטתה - לבקשתה) שזה כנראה זה - הרמתי טלפון לאחי שגר באותה עיר של אימי (היה יום שבת, עשרה לשש בבוקר) ואמרתי לו: אני חושבת שזה נגמר. למה בדיוק התכוונתי ב"זה", אני לא בטוחה - אולי לסבל, אולי למצב הנוראי הזה - כשיודעים שהסוף כ"כ קרוב, אך לא יודעים מתי בדיוק זה יקרה... בטוח שלא התכוונתי לאימי (בתור ה"זה") כי היא לא נגמרה, רק שינתה מימד. אחי הגיע, הזעקנו אחות של ה"הוספיס בית" ורק אחרי שהיא אישרה לנו שאמא באמת מתה - רק אז התחלנו לעשות טלפונים. איך הגבתי? נבהלתי לרגע, דפק לי הלב, לקחתי "רסקיו רמדי" (פירחי באך), נישקתי את אמא ואמרתי לה: זה בסדר אמא, גמרת את מה שהיה לך לעשות כאן, נתת לנו את כל מה שהיית צריכה לתת, וקיבלת את כל מה שהיית צריכה לקבל. את יכולה להמשיך במסע שלך - לעולם לא תהיי לבד, האהבה שלנו תמיד תלווה אותך והאהבה שלך תמיד תהיה איתנו. בליבנו תחיי לעד. ואז נישקתי אותה שוב. והתקשרתי לאח שלי. הבכי הגיע כשהוא הגיע.

 

[איחוד האחת]

שלום לך

פרידתך מאמך מרגשת ומלאת אהבה. אוהבת ומתחברת לדרך המחשבה שלך.

אותך.

 

[gלולוגית]

תודה ../images/Emo24.gif

יומיים לפני, אמרתי לבן זוגי שאני כ"כ אנוכית, כי כשאמא חלתה, אני הבטחתי לה שאעמוד מאחוריה בכל החלטה שתחליט. הבטחתי לה שלא אחזיק אותה בכח - אם תבחר אחרת... ואמרתי לו, יומיים לפני:"אני כ"כ אנוכית, הבטחתי לה, ואני מחזיקה אותה כאן. ריגשית, אני לא משחררת אותה" הקראתי לו טקסט מספר המתים והחיים הטיבטי ואמרתי לו - "אני לא מסוגלת להגיד לה את זה, לא באמת, מהלב..." ואימי המופלאה "ענתה" לי - היא נתנה לי את הזכות להיות זאת שמשחררת אותה. כשאמרתי, את מה שאמרתי, זה היה אמיתי. ומהלב.

 

[איחוד האחת]

gלולוגית יקרה

אכן זכות לשתיכן. הגבת ממקום ארצי מתוך ליבך ומתוך אהבה, לא חושבת שהיית אנוכית. נראה לי בסדר להישאר אנושי.

 

[o r i t 2 8]

כמו שכבר כתבתי בעבר

גיסי היה זה שבישר לנו את הבשורה... אמא שלי לא הייתה חולה, היא נפטרה מארוע מוחי... חזרתי הביתה מסופשבוע בכנרת וראיתי פתק על הדלת שאמא בבית חולים נסעתי לשם וראיתי את אחותי הגדולה, אבא שלי וגיסי... הם כבר היו בדרך הביתה כשהגענו הביתה עברו כמה שעות ואז התקשרו אלינו הביתה וביקשו את גיסי לטלפון (אני עניתי). גיסי סגר את הטלפון ואמר שנוסעים לבית חולים כי המצב לא טוב.... כשהגענו לשם עמדנו בחצר בית החולים וגיסי שלח את אבא שלי להביא מים, בזמן שאבא שלי הלך להביא מים גיסי סיפר לי ולאחותי שאמא נפטרה.... ושבעצם התקשרו מבית החולים להגיד לנו לבוא... כי זה הסוף. רק כשעלינו למעלה לחדר שלה ואבא שלי ראה את קרובת משפחה שלי לובשת שחורים (שלפני כמה שעות לבשה משהו אחר ) הוא הבין.... המכה הייתה קשה כל כך... אמא שלי שהייתה בריאה כל השנים, לא חולה, נפטרה בתוך 24 שעות בלי שום הודעה מוקדמת.....

 

[Cat79]

אני מאד רוצה לשתף אתכם ואת כל העולם

אבל סיפור מותה של אמי מאד ארוך כי אני חייבת להסביר את השתלשלות העניינים והמון רקע כדי שיוכלו להבין אותו. אולי יש לכם רעיונות איך לפרסם את הסיפור שלי, אם הייתי יכולה, הייתי רוצה ממש כתבה בעיתון כדי שכולם יראו ויראו. כתבתי את הסיפור שלי ממש בקצרה אבל יצאו לי 8 דפים.

 

[Storm131]

איך סיפרו לי

באותו הערב שבו אירע האסון התחילו להגיע הרבה אנשים הביתה ואבא אמר לנו שאמא בבית חולים,אני כבר הרגשתי רע בצורה יוצאת דופן.הלכנו לישון ולא סיפרו לנו כלום.לא ישנתי דקה ונורא פחדתי.בבוקר שמעתי ממש המולה בבית ואז אבא נכנס לחדר בבכי וסיפר שאמא מתה וחיבק אותי ואז הלכנו לספר לאחי הקטן שלא הבין והיה מבולבל נורא.

 

[לולי80]

אנחנו ידענו

אחרי 5 שנים של מחלה, אני זוכרת שבשבועיים האחרונים זה היה ברור לכולם שזה רק עניין של זמן, כשרבין נרצח אמא הייתה בבית (הייתה לנו בסלון מיטה שלי "יד שרה" אמא ישנה שם כי לא יכלה לעות במדרגות (גרורה הגיע לגב והפכה אותה בנוסף להכל למשותקת בפלג גוף תחתון) היא הייתה כך המון זמן... אמא הייתה מסוממת מהתרופות ניסיתי להסביר לה מה קרה... ולא היה עם מי לדבר יומיים שלמים ישבתי מול הטלוויזיה ולא הפסקתי לבכות... על רבין... על מצבה של אמא... ידענו שזה רק עוד קצת... אמא שלי הייתה און ואוף בבית החולים זו הייתה שיגרה... חזרנו מבית ספר , איפה אמא בבית חולים... אה טוב... כעבור שבועים כעבור שבועיים מרצח רבין אמא בבית חולים... ליטפתי לה את הפלומת שיער (הוא התחיל לצמוח קצת זה היה מגע נפלא...) היא לא ידעה כ"כ מה קורה... נראה לי שהיא נשקה אותי אבל יכול להיות שהדמיון מתעתע בי... אני בבית עם עוד בני משפחה... שומעת את המפתחות של אבא פותחת לו את הדלת, תולש אותי משם עם חיבוק מחבק את אחי ואותי ואומר זה נגמר, הוא כ"כ בכה , אחי (אזבן 12) רגליו לא החזיקו אותו אבא שלי חיבק את שנינו שניהם בוכים אני מחבקת ואומרת יהיה בסדר... אחותי הגדולה (אז בת19) הייתה שם שזה קרה... לא שאלתי אותה עד היום מה היה. אחותי הקטנה (אז בת 5) לא באה להלוויה..... בפעם הראשונה שלקחנו אותה לבית קברות ירקון לא זוכרת כעבור כמה זמן... (אני מזכירה לפני 9 שנים הוא לא היה גדוש בכלל) יש כביש שעובר מעל לבית הקברת והיא מביטה מהחלון ואומרת" : תראו בתים של גמדים..." מהמם לא?

 

[Storm131]

כל כך כואב לולי.

 

[נ ע ם ב ת]

בדיוק כמו אצלנו סטורמי ...

באותו הערב (מסתבר שזה היה אחרי הלוויה..) שאלתי את אבא כרגיל: מה שלום אמא. הוא אמר שאין שינוי (התשובה הקבועה) והוסיף ואמר שהוא רוצה לדבר איתי על זה, ואני כבר הרגשתי שמשהו קרה.. ואז הוא סיפר לי בבכי, וכו' וכו'. מאד דומים האבות האלו.....

 

[Storm131]

אכן כך נועםבת.הסיפור דומה.

 

[כנפיים לבנות]

אממ...

הייתי קטנה מדי כדי שיספרו לי... פשוט גדלתי עם זה כל החיים... כעובדה... בערך בגיל 8 אבא סיפר לי את הפרטים הטכניים... מה קרה.. איך... ומאז לא ממש דיברנו על זה... לאחים שלי אני כל כך יודעת איך סיפרו... אבל אחי הגדול אמר לי שהוא הבין ברגע שהוא ראה את אבא...

 

[i m a s h e l o]

אלי התקשרו מתל השומר בשש בבוקר

ואמרו לי לבוא...כבר לא שמעתי כלום אחרי זה...נסעתי באוטו לכיוון תל השומר ובכניסה ראיתי מולי את אח של אמא שלי יוצא... הבנתי מייד. נכנסתי למחלקה...ראיתי שהיא לא במיטה ומאותו רגע יש לי חור שחור עד ההלוויה. ואפילו שידתי שהיא בימיה האחרונים לא הייתי מוכנה לבשורה. לא רציתי לשמוע. רציתי למות איתה באותו רגע. חשבתי על האח הצעיר שלי ועלי ועל האח האמצעי שלנו ועל אבא שלי שיחבק אותה בשמיים וכעסתי כל כך...כעסתי על אמא שלי שנטשה אותנו ועל אבא שלי שנטש אותנו ועל אלוהים שלא אוהב אותנו כי לא יכול להיות שישאיר שלושה ילדים לבד כל כך . אבל כנראה שיכול להיות...והיום אחרי כל כך הרבה שנים וכאב וגעגוע...יש גם כמה צדדים נוספים מעבר לחוסר. באהבה

 

[perach75]

איך סיפרו לי...

אני הייתי בעבודה והשכנה התקשרה ואמרה לי שאמא שלי מרגישה מאד לא טוב ושכדאי שאבוא הביתה. עובד אחר לקח אותי הביתה כדי שלא אסע לבד נסערת כל כך ובדרך התקשר אלי אחי הבכור וצרח לי בהיסטריה: "אמא נפטרה". לא אשכח לעולם את הרגע הזה, איך הרגליים רעדו לי כל הדרך הביתה. איך נכנסתי הביתה וראיתי אותה ככה...ישובה על הספה גאה, עם חצי חיוך, כמו ישנה בישיבה. אמא שלי.

 

[נ ע ם ב ת]

וויי וויי וויי איזה מראה ../images/Emo7.gif

 

[לונה..]

הממ

אני זוכרת שרציתי להתקלח, אבל לפני כן הלכתי והגשתי לה כוס מיץ תפוזים עם קש למיטה. היא לגמה כמה לגימות ואמרה "אני אוהבת אותך נשמה שלי." מלמלתי שגם אני ונכנסתי להתקלח. כשיצאתי שמעתי צעקות, כמה שניות מאוחר יותר הבנתי שזה אבא שלי, שהיא לא מתעוררת, הוא התקשר למד"א, חיכיתי להם למטה כדי להסביר להם לאן בדיוק להגיע וחיכיתי למטה. לא התאים לי לעלות למעלה. כשהפרמדיקים ירדו עם פנים מורכנות הבנתי. מה עשיתי? חשבתי שאני הופכת לסטטיסטיקה. נזכרתי בכל מיני ספרים וסרטים שראיתי שלבנות אין אמא וכו'. הרגשתי הקלה וצער מעורבים. לא בדיוק זוכרת איך הגבתי, הכל קרה בלילה ועבר מאוד מאוד מהר. גם לא בכיתי. גם לא בהלוויה, לא בשבעה. רק אחרי חצי שנה בערך... החיים קשים.

 

[etiush]

החלטתי שגם אני אשתף

אמא הייתה עם סרטן מעל לשנתיים. בחודש האחרון מצבה היה קשה מאוד. היא הייתה הרבה בבית, והריצו אותה הרבה לבית חולים (ניקוזים, בחילות וכאלה). בשלב מסויים כבר שלטתי בכל מה שקורה במיון בתל השומר. הייתי זו שהסבירה לאחים והאחיות מה בדיוק צריך לעשות ואיך. התלהבתי מזה. אבל אז הבנתי ממה שאני מתלהבת בעצם, וזה הפסיק. לילה לפני שהיא נפטרה, התעוררתי פתאום משנתי בבום אחד סתם ככה. הסתובבתי במיטה וראיתי שחבר שלי לא נמצא שם. נבהלתי לשבריר שנייה. אז יצאתי למסדרון והאורות היו דלוקים - למה? יצאתי לסלון - אבא לא היה שם (ישן על הספה באותו הלילה, ונתן לאחות של אמא שהגיעה מחול לישון איתה במיטתם). רציתי מהר לחדר של ההורים וגם שם לא היה אף אחד. התקשרתי לכל העולם כמעט בשלוש לפנות בוקר בוכה בהיסטריה אבל לא היה מענה. אמרתי, די, היא הלכה. ואז אבא צילצל ואמר שהלכו לבית חולים כדי לנקז שוב ושאני לא אדאג. אחרי כמה כדורי הרגעה חזרתי לישון. הגעתי ללימודים באותו היום כולי הפוכה. הברזתי מהשעה האחרונה, משהו משך אותי לחזור הביתה מוקדם. רק אחיותיי הקטנות היו בבית ולקראת ערב חזרו אבי, אימי ואחותה מטיפול שהייתה בו אמא. אך היא לא נראתה טוב. נשמה מהר. קראנו למד"א. קשרו אותה לעגלה ולקחו אותה באמבולנס ואנחנו נסענו אחריהם. כולנו בוכים, לא יודעים למה לצפות. הכניסו אותה למיון הדחוף. היא ניסתה לדבר איתנו אבל לא הצליחה. הפה שלה היה יבש ואני הרטבתי לה אותו כל הזמן ואמרתי לה שאני אוהבת אותה. היא הייתה קרה... מחוברת לכל מיני מכשירים לא ברורים. לפנות בוקר אמרנו לנו ללכת הביתה כי מצבה יציב, ושנחזור בבוקר. היינו כולנו גמורים מעייפות וכשהגענו הביתה כולם נרדמו. השעה הבאה שראיתי הייתה 12 בצהריים, כשאחותי האמצעית העירה אותי ואמרה לי "הם אומרים שאין לאמא דופק". אני אמרתי "איך זה יכול להיות?" חצי ישנה. לא עיכלתי. רצתי לסלון אבא ישב שם בוכה עם חבר שלו, אמא שלו ואחותה. הוא קרא לי וצעק "היא הלכה. היא עזבה אותנו" ואחרי קצת התאוששות אמר "עכשיו אני אהיה האמא והאבא שלכם...". נסעתי לבית החולים להיפרד. אבא לא היה מסוגל. ראיתי אותה שוכבת שם ללא תזוזה. יפה שכזאת, גם במותה. לא רציתי לעזוב... לא רציתי להיפרד...