בעניין תשעה באב
לק"י דברים לענין תשעה באב לפי המסורת היהודית, נחרבו שני בתי המקדש באותו תאריך- תשעה באב. כך קיבל צום ט' באב משנה חשיבות היסטורית לעומת ימי אבל אחרים שנקבעו על ידי חז"ל. הוא הפך ליום אבל לאומי, המסמל את גלותו של עם ישראל מארצו ואת הכמיהה הלאומית והדתית לסיום הגלות ושיבת ציון. ברל כצנלסון, מאנשי הרוח הגדולים של התנועה הציונית, העצים את החשיבות הרעיונית של שמירת זכרון החורבן באמצעות האבל בשאלותיו הרטוריות החריפות: "כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת תקומה לולא היה עם ישראל שומר בלבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזכרונו ובהרגשתו ובהליכות חייו את יום החורבן מכל הימים?" (מתוך עיתון "דבר", יד' באב תרצ"ד,1934). חכמינו, שקבעו את יום האבל והצום על חורבן ירושלים ובית המקדש, חיפשו את הטעם לחורבן. מספר טעמים ניתנו לכך, כשהם שונים בין מקדש ראשון למקדש שני. טעם אחד ניתן על ידי רבי יוחנן (אחד מחכמי התלמוד החשובים בארץ ישראל) במסכת "בבא מציעא" (דף ל/עב): "אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה". זהו טעם מעורר תמהון. האם עמידה על דקדוקי דין תורה מהווה טעם מתקבל על הדעת שמצדיק את חורבן ירושלים וגלות העם מארצו? האם השמירה הדקדקנית על "שלטון החוק" עלולה להוות סכנה לקיומו של העם? והאם ההסבר הנוסף המופיע בתלמוד בהמשך לדברי רבי יוחנן, קרי, שהפגם היה בהעדר יישומם של כללי פשרה ("לפנים משורת הדין") מיישב את הדעת ומצדיק הבאת חורבן על העם והארץ? חשבתי על כך וניסיתי להגיע להסבר על דבריו של רבי יוחנן: לדעתי, המפתח לפתרון מצוי, בדברים שנאמרו מפיו של אותו רבי יוחנן במקום אחר בתלמוד, במסכת "בבא בתרא" (דף יב/עב) נאמר שם: "אמר רבי יוחנן: מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות". הווה אומר: רבי יוחנן מצביע שם על שני תהליכים שליליים שאירעו בעם ישראל: הראשון- עם חורבן בית המקדש הראשון פסקה הנבואה בישראל. ה"נביאים" היחידם שנותרו היו השוטים והתינוקות (שמסוגלים לקרוא "המלך הוא עירום"). שנית- בימי בית המקדש השני שלט בכיפה השלטון הדקדקני של החוק. עיון בתפיסתו התיאולוגית של רבי יוחנן עשוי להוביל למסקנה אחת: הוא מצביע על ירידה מוסרית בעם ישראל הנובעת מהעדר קולם של הנביאים. הקול המוסרי נדם. לא נשמע קולם של אנשי הרוח והמוסר, האידיאולוגים והאינטלקטואלים. ואם היו קיימים הוגדרו כ"שוטים", כמנותקים מן המציאות, כתינוקות חסרי נסיון ובלתי פרגמנטים. השלטון המוחלט הוענק לחוק, ל"דין תורה", לשורת הדין, לפורמליות חסרת הגמישות. המסקנה העולה מדבריו של רבי יוחנן הינה שאין להסתפק ב"שלטון החוק", חייבים לטפח את הרובד הנוסף, הרובד המוסרי המגולם בדברי הנביאים. כוחם של נביאים ואנשי רוח איננו נובע מהחוק, מ"דין תורה". הם מציבים בפני העם תובענות מוסריות וערכיות. הם צועקים ומתריעים מפני שאננות ומפני השחתת מידות. לא תמיד העם מקשיב ונענה לאתגרים שמוצגים בפניו על ידי אנשי הרוח והמוסר. ולראייה- ימי בית ראשון התאפיינו בריבוי נביאים, שתוכחותיהם לא הצליחו לחסל את השחתת המידות הדתיות והמוסריות. הנבואה נכשלה בתפקידה למנוע את חורבן הבית הראשון. אולם היעדרה המוחלט של הנבואה בימי בית שני תרמה לצמיחתן של תופעות אנטי מוסריות קיצוניות, לשסע חברתי עמוק, להתפתחותה של שנאת חינם, אשר דרדרה את הישוב לחורבן בלתי נמנע. לא היה קיים ולו נביא אחד שיתריע ויזהיר. ראשי העם וחכמיו-רבניו התמקדו ב"שלטון החוק", בשורת הדין, ולא נתנו את לבם לתופעות של שסע ושנאה בעם, העלולות לפגוע בתשתית הקיום. חז"ל מייחסים את חורבן בית המקדש הראשון לשלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים (מסכת "יומא", דף ט/עב). אולם הגלות נגרמה גם בבית הראשון עקב שנאת אחים. רציחתו של גדליהו בן אחיקם, ראש הקהילה היהודית בארץ ישראל שלאחר החורבן, חיסלה את הסיכוי להמשך קיומו של עם ישראל בארצו. אבל כמו שאמר רבי יוחנן – פסו נביאים מן הארץ. יה"ר שנזכה להרבות אהבת חינם בתוכנו, לקרב את כולם לאבינו שבשמים ונזכה במהרה בימינו לראות בבנין ציון וירושלים אכי"ר. באהבה לכל משתתפי הפורום ובית ישראל.
לק"י דברים לענין תשעה באב לפי המסורת היהודית, נחרבו שני בתי המקדש באותו תאריך- תשעה באב. כך קיבל צום ט' באב משנה חשיבות היסטורית לעומת ימי אבל אחרים שנקבעו על ידי חז"ל. הוא הפך ליום אבל לאומי, המסמל את גלותו של עם ישראל מארצו ואת הכמיהה הלאומית והדתית לסיום הגלות ושיבת ציון. ברל כצנלסון, מאנשי הרוח הגדולים של התנועה הציונית, העצים את החשיבות הרעיונית של שמירת זכרון החורבן באמצעות האבל בשאלותיו הרטוריות החריפות: "כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת תקומה לולא היה עם ישראל שומר בלבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזכרונו ובהרגשתו ובהליכות חייו את יום החורבן מכל הימים?" (מתוך עיתון "דבר", יד' באב תרצ"ד,1934). חכמינו, שקבעו את יום האבל והצום על חורבן ירושלים ובית המקדש, חיפשו את הטעם לחורבן. מספר טעמים ניתנו לכך, כשהם שונים בין מקדש ראשון למקדש שני. טעם אחד ניתן על ידי רבי יוחנן (אחד מחכמי התלמוד החשובים בארץ ישראל) במסכת "בבא מציעא" (דף ל/עב): "אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה". זהו טעם מעורר תמהון. האם עמידה על דקדוקי דין תורה מהווה טעם מתקבל על הדעת שמצדיק את חורבן ירושלים וגלות העם מארצו? האם השמירה הדקדקנית על "שלטון החוק" עלולה להוות סכנה לקיומו של העם? והאם ההסבר הנוסף המופיע בתלמוד בהמשך לדברי רבי יוחנן, קרי, שהפגם היה בהעדר יישומם של כללי פשרה ("לפנים משורת הדין") מיישב את הדעת ומצדיק הבאת חורבן על העם והארץ? חשבתי על כך וניסיתי להגיע להסבר על דבריו של רבי יוחנן: לדעתי, המפתח לפתרון מצוי, בדברים שנאמרו מפיו של אותו רבי יוחנן במקום אחר בתלמוד, במסכת "בבא בתרא" (דף יב/עב) נאמר שם: "אמר רבי יוחנן: מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות". הווה אומר: רבי יוחנן מצביע שם על שני תהליכים שליליים שאירעו בעם ישראל: הראשון- עם חורבן בית המקדש הראשון פסקה הנבואה בישראל. ה"נביאים" היחידם שנותרו היו השוטים והתינוקות (שמסוגלים לקרוא "המלך הוא עירום"). שנית- בימי בית המקדש השני שלט בכיפה השלטון הדקדקני של החוק. עיון בתפיסתו התיאולוגית של רבי יוחנן עשוי להוביל למסקנה אחת: הוא מצביע על ירידה מוסרית בעם ישראל הנובעת מהעדר קולם של הנביאים. הקול המוסרי נדם. לא נשמע קולם של אנשי הרוח והמוסר, האידיאולוגים והאינטלקטואלים. ואם היו קיימים הוגדרו כ"שוטים", כמנותקים מן המציאות, כתינוקות חסרי נסיון ובלתי פרגמנטים. השלטון המוחלט הוענק לחוק, ל"דין תורה", לשורת הדין, לפורמליות חסרת הגמישות. המסקנה העולה מדבריו של רבי יוחנן הינה שאין להסתפק ב"שלטון החוק", חייבים לטפח את הרובד הנוסף, הרובד המוסרי המגולם בדברי הנביאים. כוחם של נביאים ואנשי רוח איננו נובע מהחוק, מ"דין תורה". הם מציבים בפני העם תובענות מוסריות וערכיות. הם צועקים ומתריעים מפני שאננות ומפני השחתת מידות. לא תמיד העם מקשיב ונענה לאתגרים שמוצגים בפניו על ידי אנשי הרוח והמוסר. ולראייה- ימי בית ראשון התאפיינו בריבוי נביאים, שתוכחותיהם לא הצליחו לחסל את השחתת המידות הדתיות והמוסריות. הנבואה נכשלה בתפקידה למנוע את חורבן הבית הראשון. אולם היעדרה המוחלט של הנבואה בימי בית שני תרמה לצמיחתן של תופעות אנטי מוסריות קיצוניות, לשסע חברתי עמוק, להתפתחותה של שנאת חינם, אשר דרדרה את הישוב לחורבן בלתי נמנע. לא היה קיים ולו נביא אחד שיתריע ויזהיר. ראשי העם וחכמיו-רבניו התמקדו ב"שלטון החוק", בשורת הדין, ולא נתנו את לבם לתופעות של שסע ושנאה בעם, העלולות לפגוע בתשתית הקיום. חז"ל מייחסים את חורבן בית המקדש הראשון לשלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים (מסכת "יומא", דף ט/עב). אולם הגלות נגרמה גם בבית הראשון עקב שנאת אחים. רציחתו של גדליהו בן אחיקם, ראש הקהילה היהודית בארץ ישראל שלאחר החורבן, חיסלה את הסיכוי להמשך קיומו של עם ישראל בארצו. אבל כמו שאמר רבי יוחנן – פסו נביאים מן הארץ. יה"ר שנזכה להרבות אהבת חינם בתוכנו, לקרב את כולם לאבינו שבשמים ונזכה במהרה בימינו לראות בבנין ציון וירושלים אכי"ר. באהבה לכל משתתפי הפורום ובית ישראל.