בעלי היקר

[chompi1]

אני חושבת שזה נורא תלוי בבעל

ובמערכת היחסים הזוגית שיש בינכם. הבעל שלי תמיד היה החצי השני שלי. הייתי מתחתנת איתו בלי היסוס גם אם הייתי יודעת על הבעיות שלו לפני. הקושי הוא בכך שהבעיה היא לא אצלנו אבל הטיפולים כן. אני חושבת שאם הבעל נותן את התמיכה ונוטל חלק פעיל בטיפולים ונמצא שם כשקשה וכואב, אז זה ממש לא משנה כלום. בהתחלה, כמו שהבעל היקר שלי כתב כאן, הוא לא לגמרי עיכל מה שקורה, והיה די בהכחשה. אני חושבת שאז היה לי הכי קשה, כי אני רגילה לחלוק איתו הכל, ופתאום כאילו היה משהו שהייתי צריכה למתמודד איתו קצת לבד. ברגע שהוא פתאום הבין מה קורה, והתחיל לשתף פעולה איתי, הכל נהייה קל יותר. השותפות הזו רק חיזקה אותנו, וכמו שאני מקווה שהוא לא היה כועס עלי אם הבעיה היתה אצלי כך גם לא כעסתי עליו. הבעיה היא בעיה שלנו וביחד מתמודדים. (וכשיש בעל כזה, איך אפשר לכעוס עליו בכלל?

. אוהבת אותך מאד, בעלי

)

 

[זקיקית היחידה]

אצלנו, אני הבעיה

אבל לרגע אין לזה שום השפעה על היחסים בינינו. אני חייבת להגיד, שלא אני מתייחסת לזה כהאשמה עצית, ובטח לא הזוג שלי חושב לעצמו - אם רק הייתי יודע לפני כן... אנחנו זוג, זו עובדה, וזה בטוב וברע. לי אין ייסורי מצפון על כך שאני הבעיה, והוא ממש לא עושה מזה עניין. זה פשוט לא קיים בינינו, והטיפולים זה עניין ששנינו שותפים לו כאיש אחד.

 

[רוית ב]

../images/Emo3.gifאני אראה את זה לבעל שלי...ואח"כ

אני אתנדב להיות האישה השניה שלך.........

 

[תמר27]

איזה רשע !!!

בכיתי בגללך כל כך... ובלילה קראתי שוב , והלכתי לישון עם דמעות בעיניים.

צ'ומפיונת, אני כבר מחכה לראות את הילדונת שלכם, שבטח תהיה רגישה כמו כלי מפורצלן . (טוב, עם הורים כאלה...

)

 

[rachel10]

לא סחורה פגומה!

chompi , מי שתגיד שאתה פגום...משהו פגום בה! נישואים מאהבה זה דבר נפלא, ההחלטה לחיות בשיתוף, לחלוק שמחה אושר צחוק חוויות וכו, גם כאב ומשברים...הכל ביחד! היום לאחד יש בעיה, מחר לשני...זה הופך להיות בעיה משותפת! לאהבה יש עוצמה חזקה ואיתה אפשר לדלג על חומות,לטפס על הרים לעבור יחד באש ובמים! אז שמור על האהבה הזאת והיא שתביא לכם את המלאך המיוחל, המשותף! בהצלחה!

 

[אודל האחת]

בתגובה לתגובות../images/Emo88.gif

נדהמתי, והיה לי קצת עצוב לקרוא את התגובות הנאמרות כאן כנגד הצד "הפגום" כביכול, עם כל הכאב, הסבל והיסורים שאנו הנשים עוברות ברמה הפיזית והנפשית, מאמינה אני כי הגברים עוברים בדיוק את אותו הדבר רק ברמה הנפשית - באופן שווה. הרי בעיות הפריון שקיימות אצל מי מבני הזוג הן לא דבר אשר ניתן לשליטה, לא דבר נבחר ולא משהו שניתן לשנותו - זה הגורל - זה מלמעלה ועם זה צריך להתמודד בכל הכוח ולא להרים ידיים. יש לקחת זאת כבעיה משותפת אחת ולתמוך אחד בשני לאורך כל הדרך, שלא לדבר על אפשרויות שהועלו כאן בדבר "אם היה לי בעל/אישה אחר/ת הייתי היום אמא/אבא, אין דבר כזה!!, זה לא מובן מאליו ואין ביטחון לדבר, אין לדעת האם לפרטנר האחר לא תהיה בעיה כזו או אחרת. אני חושבת שאם ישנה אהבה אמיתית וחזקה מהנשמה עם הרבה אמונה וביטחון מלא הרי שום דבר בעולם אבל שום דבר לא יעמוד מולה ובסופו של דבר היא תנצח והחלום של כולנו לחבוק ילד יבוא ויתגשם עלינו לטובה. מחזקת את כולנו ברגעי שבירה מאין אלו, שלכם ב-

 

[פאקצה]

אני חייבת להגיב למרות שבדרך

כלל אני רק קוראת ולא כותבת... אצלנו הרופאה שראתה את הבדיקת זרע אמרה הכל תקין, אב היא לא היתה מומחית לפוריות אלא הגניקולוגית הרגילה שלי והבעלוש היה בעננים ואמר כמה דברים שוביניסטיים מאין כמוהם שאני לא אחזור עליהם.... חכיתי חודשיים לבדיקות אצל פרופסור שקבעתי אליו תור לאחר המלצה של חברה טובה. הלכנו שנינו עם אותה בדיקת זרע ופרופיל הורמונלי שלי ועוד כמה בדיקות ואיך שהוא ראה את הבידקה הוא אמר עם זרע כזה בלי השבחה והזרעה לא תהיי בהריון גם עוד מאה שנה ... לא במילים האלה אלא הרבה יותר בעדינות כמובן מפאת האגו המנופח של הגבר שעדיין לא נמצא לו פתרון בעולמנו... ואני ישר אמרתי טוב אז הולכים להזרעה אני מוכנה לעבור את זה (ואני מפחדת פחד מוות ממחטים) בגלל שהשתמשתי באיקקלומין לפני שהגעתי לרופא כבר עברתי חלק מהתהליך התפתחו אצלי ציסטות בשחלות, והרופא פחד שאני לא אגיע לביוץ כי הכדורים שיבשו לי את כל המערכת במעקב הזקיקים הבעלוש שאל את הרופא מה קורה ומה התהליך (כמובן שהוא לא הפנים את בעיית הזרע ולאורך כל הדרך טען אצלי הכל בסדר יש לך בעיה ואני אתמודד איתך ביחד ותעריכי את זה שוביניסט עד הסוף) הרופא אמר לבעלוש שקודם כל אני צריכה להגיע לביוץ על מנת שאפשר יהיה להמשיך הלאה, הגעתי לגודל זקיקים טוב וקיבלתי זריקה לביוץ ביום חמישי עם הוראה לעשות השבחה ולהגיע לרופא להזרעה ביום שישי.. עזבתי את העבודה באמצע היום לקבל זריקה לטפל בהפניות והתרוצצתי כמה שעות ותוך כדי זה שוחחתי עם הבעלוש בטלפון והודעתי לו מה קורה והוא ענה נדבר על זה כשאני אגיע הביתה... וכמובן הוא הגיע הביתה וכל הערב רבנו על זה שהוא לא מוכן לתת זרע, הוא רוצה טבעי הבעיה היתה הרי להגיע לביוץ הגעת עכשיו נעשה טבעי ויהיה בסדר ואני נלחמתי ולא וויתרתי וביום שישי בבוקר עשינו את התהליך (הוא לא יצא מהאוטו, אני התרוצצתי בין הבדיקות והכל) והגענו לרופא להזרעה, בתוך המעטפה היתה גם תשובה של מצב הזרע והרופא שאל לא ראיתם וענינו לו שלא, הוא התחיל לקרוא את התשובה בקול רם וכמובן שהבעל שלי החוויר והבין כשהרופא אמר בצורה חד משמעית שגם לאחר השבחה הזרע עדיין בינוני ומטה .... אין בי כעס עליו או האשמה יש לי כאב על זה שהוא בהכחשה וזורק את הבעיות עליי יש לי את הכוח להתמודד ואת הרצון ואני עושה זאת באהבה גדולה אבל במקום שהוא יהיהאיתי ויתמוך וייחזק אני מרגישה שעם כל המלחמה והכאבים ומעביר מצב הרוח אני צריכה גם להילחם איתו וזה מוציא לי את כל הרוח מהמפרשים ....

 

[פינקי33]

קשה לי לקרוא פה דברים שאולי אני

מתכחשת אליהם כרגע, ומשתדלת מאוד לחשוב חיובי. בכל מקרה מעריכה כל מה שכל אחת כאן כתבה.

 

[sab sab]

WOW ! איזה שרשור חשוב ומרגש...

לא מספיק מדברים על התמודדותם של הגברים כלפי אי-פיריון שנובע מהם. קראתי את כל התגובות וכולן מרגשות אותי עד דמעות.אצלנו בעית הזרע מתבטת בכך שעושים לנו הפריות עם 4-6 ז-ר-ע-ו-נ-י-ם ולא 4 או 6 מילון!!!! כבר כתבתי בעבר על ההלם הראשוני שתקף את בעלי ואיך, עם הזמן, ובעזרת שיחות ארוכות עם רופאים נאורים וכמובן עם עדויות אמיתיות של זוגות עם אותה הבעיה(מהפורום המקסים הזה!) ההתמודדות שלו עם הבעיה היא הרבה יותר בוגרת ואמיצה. כמו רבות מכן, לעולם לא הרגשתי "מרומה" או פריירית שאני עוברת את כל תהליכי הIVF וזה מ-2 סיבות: אני ,ב''ה, לא סובלת במיוחד מכל התהליך ובעיקר כי בעלי ת-מ-י-ד היה כאן בשבילי. הוא לעולם לא השאיר אותי לבדי ותמיד היה שותף מלא ברוב הפגישות/ בדיקות. תהליך ההתמודדות היה ארוך והשתנה ב180 מעלות !! מכל הבחינות...מה שנשאר זה רגש האשמה ההרסני שמחייב אותי "לרסן" את תגובותי לבטא שלילי מפני שאם אני מפגינה יותר מידי צער או רגעי שבירה קשים, בעלי מיד נכנס לחרדה ודיכאון ואני לא יכולה לשאת את זה! אתגרים או מכשולים מטבעם מחזקים או הורסים זוגיות: במבחנים האלה "האני האמיתי" של האדם יוצא החוצה ולפעמים ההפתעה היא בהחלט לא לטובה...