בעלי היקר

[swswsw]

בעלי היקר

אני חדשה, למעשה נכסתי רק אתמו עם העניינים שבארו. הבוקר כבר דפדפתי אחורה יותר בנחת והגעתי לקטע הזה של ה"בעלול". לא יודעת - לא כל כך אהבתי את הכינוי הזה, אז ברשותכן לא אשתמש בו. קשה מאוד הדינמיקה הזו עם בעל תומך ואוהב אך מלא, מפוצץ ברגשות אשם. ליבי מתמלא צער בכל פעם שאני רואה עד כמה הוא מתייסר, אך יחד עם זאת בתוך תוכי (ושתבינו מעולם לא העזתי לצייץ בעניין) אני יודעת שאנחנו בכל זאת בכל זה בגללו, ויש בי כעס. אל תקפצו - "בגללו" אינו שווה ל"אשמתו", אבל מה לעשות אלו נתוני המציאות. ומה לעשת, בכל זאת היו חיים לפני הקטע הזה בחיינו, לכל אחת החבילות שלה, ואני בטוחה שיש ביניכן אחת או שתיים שמרגישות שאת מנת חלקן של הדברים הפחות נעימים בחיים כבר קיבלו. זה לא קל שכל מצב רוח רע שלי מגביר אצלו את רגשות האשם וכל אמירה שלי בסגנון "יך גם זה נחת עלי בחיים" גוררת תגובה של "אז אני בעיה בשבילך, עכשיו את רואה איזו חבילה אני". בעלי המקסים איש נפלא אבל לא ממש מתמודד עם התפרצויות הזעם שלי על העולם, הכל הוא חושב שזה נגדו.

 

[לי מ ו ר]

ברוכה הבאה

אנחנו הגענו לטיפולים, בגלל בעיית זרע של האיש היקר שלי. הוא לקח את זה הרבה יותר קשה ממני. עם המשך הטיפולים, והבדיקות הסתבר, שגם לי יש כמה בעיות. באותו היום הוא היה המאושר באדם. סוף סוף האשמה יורדת ממנו, לפחות קצת יורדת. לעיתים, לגברים שלנו קשה להתמודד עם ההכרה שיש בעיית זרע. זה תהליך שלוקח זמן, עד שבסוף הם מבינים שזה לא סוף העולם, וגם אם היינו יודעות לפני עדיין היינו בוחרות בהם.

 

[פינקי33]

בואו נעזוב לרגע את עניין ה"מי אשם"

לי מפריע שכשאנשים שמעו שהבעיה היא אצלו ולא אצלי אז אמרו לי, יש לך מזל, זו לא בעיה, הבעיה הגדולה היא כשיש בעיות אצל האישה...(ותסלחנה לי הבנות עם הבעיות כי זה ממש לא משנה...) וזה הבולשיט הגדול, כי מיום ליום אני מבינה שכשהבעיה היא אצל הגבר היא גדולה יותר, מורכבת יותר, וקשה יותר לפתרון...וזה מפחיד נורא...

 

[שרון321]

עניין "האשמה"

כשהתחלנו את הטיפולים ההנחה של הרופא הייתה שבעיית הפוריות נמצאת אצלי. לא פשוטה ההרגשה הזאת שאני מונעת מבן הזוג משהו כל כך מהותי. בהמשך הדרך הסתבר שאצלי אין בעיה (מקוה שגם לא יגלו) ואצל בעלי יש בעיית זרע שהזניקה אותנו ל- IVF, אני משתדלת לחשוב על כל התהליך הזה בצורה אמונית (לא בהכרח דתית), אין לנו ילדים כי עדיין לא הגיע הזמן שלנו, כל נסיון להתמודד עם זה ברמה של למה או איך היה יכול להיות אחרת, ממש עושה לי רע. אחרי מספר שנות זוגיות איתו, אני יודעת שהייתי בוחרת בו שוב למרות המשמעות הנלווית וגם יש לי מן ידיעה שזאת הדרך שלנו, כאילו לא יכול להיות היה אחרת. אני מאד מבינה ומזדהה עם מה שכתבת על השתלבות הטיפולים בסיפור חיים שהוא תמיד מורכב ורחב יותר. בהצלחה רבה.

 

[סנונית 1]

ממש מזדהה איתך ../images/Emo39.gif

גם אצלנו יש בעיית זרע ובעלי לקח את זה מאוד קשה. התחלנו בטיפולים ובמהלכם יש ימים שהזוגיות פורחת ויש ימים של מריבות, עצבים ותסכולים משני הצדדים. גם אני מרגישה שהנושא הזה הוא מבחינת "ברחל ביתך הקטנה" לא נוגעים בו ולפעמים בא לי לצעוק עליו ועל העולם למה זה מגיע לי כי עם כל התמיכה ובימים הפחות אז אין תמיכה כמו כל זוג רגיל לא הכל ורוד אני זאת שעוברת את כל הייסורים. נכון הוא מרגיש אשמה ואין לזלזל בזה אבל לי כואב ולפעמים כשזה מגיע לזה שאני צריכה להזכיר לו מתי ואיפה או שיעשה סידורים כי אני מפסידה הרבה ימי עבודה אז אני מרגישה חרא. אני אוהבת אותו והייתי בוחרת בו גם אם הייתי יודעת לפני כן, אבל טוב שיש את המקום הזה ששומע את הצעקה של ה"לא פאייר" ואז זה משחרר מלדחוף לו את זה בפרצוף כשאני עצבנית. אז תודה על המקום הנפלא הזה.

 

[rachel10]

אני יכולה להבין אותו, ואותך

לפני הכל הערה קטנה, גם אני לא אהבתי את הכינוי "בעלול"...ממש לא לעצם העניין: עם כל הקושי כפי שאת מציגה אותו אני בהחלט מבינה את בעלך...לא קלה התחושה שיש לו בעיה ואת זו שצריכה לעבור את הטיפול בהורמונים וכו'. כמובן שמותר לקטר אבל כשאת אומרת משהו כמו: " איך זה נחת עלי בחיים", זה רק טבעי שהוא ירגיש אשם. תנסי לחשוב על מצב הפוך...שהבעיה היתה אצלך... בכל פעם שאת מקטרת תשתדלי גם להוסיף לו חיזוק, משהו כמו" אבל נעבור את זהושם דבר לא יעצור אותנו" וכו'. הוא רוצה להרגיש שאם הייתם הולכים אחורה היית לוקחת אותו עם כל החבילה ואין לך חרטות. יש לך בעל אוהב ותומך וזה שווה הכל. זו לא פסיכולוגיה בגרוש... תחשבי על זה! בהצלחה!

 

[הוג]

וואה כמה שזה מוכר

בתחילת הדרך הייתי די אומללה,וזה עוד לפני שהכרתי את הפורום הנפלא הזה. הייתי בטוחה שכל הנשים שאני פוגשת במרפאת פיריון נמצאות שם כי להן יש "בעיה" ולכן הן עוברות את זה בקלות לעומת זאת אני נסחבתי עם פרצופים מיוסרים כי די מהר גילו שהבעיה אצל הגבר בעית זרע חמורה שהצריכה עלית כיתה היישר ל- IVF. שקיבלתי את הטפסים של ה - IVF עם כל ההפחדות חשכו עיני והייתי די אנטי כלפי הבעל במיוחד שהוא לא התנצל שהבעיה אצלו או סירב לראות בזה את סוף העולם כמוני. מבחינתי הייתי מוכנה לקבל התנצלות יום ולילה ממנו ואולי רק אז הייתי מוכנה אולי ל"סלוח" לו שהכניס אותנו לברוך הזה. הסתובבתי עם המון מועקות בבטן, כל הזמן שידרתי עוינות, כל טיפול הכניס אותי לסרטים והשיא היה באיזו מריבה טיפשית שסופסופ (לקח לי המון זמן) פתחתי את הפה ואמרתי לו שאילולא הוא לא היינו עוברים את כל הסרט הזה. אוהו! זה כבר הסב את תשומת ליבו, והערה הזו סדקה את שיריון האדישות שהוא עטה עליו מהיום שהתוצאות האומללות הגיעו. ואז הבנתי כמה דק השיריון הזה ועד כמה הוא פגוע. "תמיד את יכולה ללכת", הוא אמר "ולהגשים את זה עם מישהו אחר". ביום שהוא "שיחרר" אותי - נשארתי ברצון עם כל הקשיים. אבל אני שמחה שפוצצתי את זה במיוחד בהתחלה שהרגשתי שאני מהלכת על ביצים לידו. וכל הערה נשמעה הערה פוגעת. רבות מהבנות פה מספרות שהן נשואות לבעל מקסים ותומך ואוהב. אז הבעל שלי הוא הגבר של חיי אבל הוא בכלל לא מקסים בטח לא כל הזמן. יש ימים שאני אוהבת אותו ברמות שקשה לי לנשום ויש ימים שהייתי שמחה לזרוק אותו מהחלון ויש ימים שאני סתם מסתכלת עליו ולא מבינה מה הגבר הזה עושה אצלי בסלון... בהתאמה ישנם ימים שאני לא כועסת עליו, יש ימים שאני מבינה ומרגישה שהבעיה של שנינו ויש ימים שבא לי להרוג אותו על כל הסבל שאנחנו עוברים.

 

[פינקי33]

הוג, גנבת לי את המילים....

לא יעזור שום דבר, תמיד ישאר לנו בראש, אי שם מאחורה, הזיכרון הזה שכל מה שאנחנו עוברות זה "בגללו"... ולי זה צץ בכל מריבה שיש לנו, בראש בינתיים, לא יוצא לי מהפה, אבל זה שם. ולפעמים אני חושבת למה דווקא לי, שכבר 7 שנים כמהה לילד (אבל מנסה רק שנה) זה מגיע, והרחמים העצמיים עולים לעיתים תכופות, ואין מה לעשות, לפעמים, כשרבים, ויש מן שנאה של רגע כלפיו, היא מתגברת בגלל ש... כן... בגללו אני לא בהריון... וזה נשמע נורא, אני יודעת, אבל מאחר ואנחנו חולקות פה את כל הסודות והמחשבות והפחדים והתקוות והציפיות, אז זו האמת...

 

[הוג]

נכון. רק פה אני יכולה להגיד

את מה שאני מרגישה. ואין מה לעשות, כי גם שהבעיה אצל הגבר - אנחנו עדיין נושאות בעול הטיפולים ואנחנו אלו שנדקרות, נבדקות, נשאבות, חוטפות גירוי יתר, מחכות לבטא, מתרסקות, אוספות הכל מנחמות גם את הצד השני וממשיכות לחתור לכן יש לנו פה את כל הלגיטימציה להתמרמר וכן זה לגיטימי בהחלט להרגיש את התחושות האלו. כל אלה שהשלימו עם בעית הזרע של הבעל ולא עובר להן רגע של הרהור או חרטה או שניונת של "פאק זה בגללו" - יבושם להן ואני מורידה את הכובע בפניהן. אצלי זה לא כך.

 

[Galit29]

הוג אבל אם תנסי לחשוב אחורה

אז גם לפני כן היית אומרת: מה התחתנתי איתו בכלל? גם אנחנו במועדון חוסר המיץ. הכל תקין הכל בסדר גם אצלו אבל הזרע לקוי באופן חמור. אז מנחמים יותר ואוהבים יותר. אני רק עם עצמי חושבת על זה שאם לא הוא מזמן הייתי אמא אבל האמת שבזכותו התחלנו גם לנסות להיות הורים כי אני מצידי עוד בשאננות שלי ותארו לעצמכן שהיינו עולים על הבעיה בגיל יותר מבוגר? בקיצור אני מאוד אוהבת את החצי שלי וכששואלים מה הבעיה אני תמיד אומרת יש לנובעיית זרע. וכן לא תמיד הוא תומך ועוזר אבל הוא תמיד נמצא שם בשבילי. אה כן, את הגרביים שלו הוא זורק בכל פינה בבית!

 

[הוג]

מסמן טריטוריה...../images/Emo8.gif

אני לא חושבת שהייתי מוותרת על החצי שלי - למרות הכל הוא באמת חבר טוב שלי וכל דבר שאני עושה אני ישר מרימה אליו טלפון. אבל וזה אבל גדול אין לי מושג היום אם הייתי נכנסת לתוך הקטע הזה אם הייתי יודעת בדיעבד על הבעיה. היום אני חכמה אבל אם להיות כנה מעולם לא חשבתי על כך. ואין לי תשובה חד משמעית. אני בטח לא אגיד לו את זה בחיים אבל פה אני מרשה לעצמי להרהר.בטח התשובה מבולבלת אבל אם לתמצת הכל: אם הייתי היום יודעת על בעית הזרע אני לא חושבת שהייתי ממהרת לבטל אותה בקלות ראש ובהחלט הייתי מכניסה אותה לתוך מערך ההתלבטויות בעד ונגד נישואין.

 

[טלי אבג]

ואם הבעיות אצלי - אז זה כן בגללי?

ממש ממש לא!!!!! קודם כל ברוכה הבאה. וצ'יק צ'ק לברוח מפה- יש מקומות מומלצים יותר לשוטט בהם. על הנושא הזה שאת מדברת עכשיו של ה"אשמתו" ו"בגללו", חשבתי כבר לפני כמה שנים בנושא אחר לגמרי, ולכן יש לי מה לאמר. אני מאוד מקווה שזה לא ישמע איזה הטפה או משהו כזה אלא באמת- עניני לגמרי, אותי צורת המחשבה הנכונה הזאת (לטעמי) מרגיעה ועוזרת, ואולי גם לך זה יעזור. לאחותי היה סרטן לפני כמה שנים, את יכולה לתאר לעצמך איזה לחץ, עצב וכאלה היה בבית, והיא כל הזמן אמרה, בגללי הפסדתם חופש, בגללי כולם עצבנים וכו'. ולא, לא הסכמתי איתה. כמו שהיא נקלעה למציאות הזאת של המחלה- (שכמובן גם לה זה לא היה מלבב), כך גם אנחנו נכנסנו למציאות הזאת. זה בגללה בדיוק כמו בגללנו. וכנ"ל גם כאן, בעלי היקר צריך לעבור עכשיו את התקופה הקשה הזאת של הטיפולים, ממש לא בגללי אלא בגלל שזה המציאות, אני צריכה לעבור את זה - לא בגללי, אלא בגלל שזה המציאות. נכון, שהבעיה עברה "דרכי". אבל ממש לא בגללי. אם יפרצו לך את הבית דרך החלון, תאשימי את החלון שהגנב עבר דרכו? ואגב, בענין הבעל, מבחינתי הוא חלק ממני וכמו שאני לא יתעצבן על השחלות שלי, אלא על המצב המחורבן שאני בו. - כי הרי השחלות הם חלק ממני. כך גם אני לא יתעצבן על הזרע שלו. בכל אופן שיהיה לך הרבה בהצלחה.

 

[פינקי33]

טלי, לדעתי עיקר הזעם פה נובע

מהטיפולים שאנו צריכות לעבור כשהבעיה אצל הבעל...תסכימי שזה מתסכל וממרמר....

 

[טלי אבג]

פינקי, תסכימי איתי שאני

צריכה להתעצבן על עצמי בגלל שהבעיות אצלי??? לדעתי לא. אני מתעצבנת על המצב, את לא חושבת?

 

[פינקי33]

מסכימה איתך אבל כל עוד את לא

במצב שלנו אני חושבת שקשה להבין ולשפוט.... וכשמגיעים כבר אוטוטו לגיל 34 (ולפי מה שראיתי את צעירה ממני ב-10 שנים...)אז הכל מתעצם, והלחץ גובר, והתסכול גדול יותר והכמיהה רבה יותר, והפחד לפספס את הרכבת עצום.

 

[טלי אבג]

צודקת ../images/Emo88.gif

וסורי על ההתערבות. וכמובן לא שפטתי, אלא דוקא בגלל שחשבתי על הנושא הזה כבר בעבר והרבה. חשבתי שאני דוקא מבינה. אבל טעיתי

קורה לי לפעמים.

 

[אלה 2]

הפורום הזה... הוא מדהים!!!../images/Emo99.gif

איזה כייף זה כשיש אחים לצרה (ליתר דיוק אחיות) כן, אנחנו מצטרפים לסירה הזאת, הממאנת להגיע לחוף מבטחים ומלאה מחשבות סותרות- מה היה אילו... חייבת לספר: אני דוקא כן ידעתי שלבעלי עבר פלילי בענייני הורמונים. רק מה - לא אני ולא הוא ידענו את ההשפעה שיש לבעיה זו על הזרע. יותר מזה, רופאים שטיפלו בו לפני עשור נשאלו והשיבו שלא צריכה להיות בעיה להביא ילדים... וגם ידיעותינו בעניין לפני החתונה לא היו משהו... בכל אופן- יש בי ידיעה חזקה וברורה שזה האיש שלי בכל מקרה- בין אם ידעתי ובין אם לאו. ומיום ליום אנחנו הופכים לאחד. ועל כך... תודתינו לאלוקים!

 

[שרון321]

דוקא מאד מסכימה עם

הדרך בה הצגת את הדברים.

 

[טוליקי]

גם אני מסכימה איתך

וזה גם מה שאמרתי לבעלי זאת לא אשמתך וזאת לא הבעיה רק שלך אלא הבעיה שלנו מה שכן מכעיס אותי זה שהוא לא "מקדם עיניינים" הוא צריך לעשות את עיקר הבדיקות והוא כל הזמן דוחה את זה ו"שוכח" תורים אבל אני כבר תיכף מגיעה ל30 ואין לי זמן להמתין בסבלנות (חוץ מזה שאיכשהו הרגשות והצורך בילד מאוד מתואמים עם השעון הביולוגי הזה וזה כבר ממש כואב, אני כלכך רוצה ילד

)

 

[העין ה 3]

זה באמת שונה לגמרי כשהבעיה אצלו

כי אנחנו צריכות לעבור את החלק הפיזי. ונכון שבעצם החלק הרגשי הוא החלק הקשה, אבל הוא קשה פי כמה וכמה לאישה בגלל שהיא ספוגת הורמונים, זריקות, בדיקות, ריצות, תירוצים בעבודה וכו'. אני חושבת שזה מאוד לגיטימי וטבעי שנשים שהבעיה שלהם נעוצה בגבר (ואני ביניהן), ירגישו תסכול מסוג אחר. מצד שני, גם הגברים מרגישים תסכול כאשר הבעיה אצלם והם רואים את האישה סובלת. אני התחתנתי בגיל 34, וממש לא חיכינו בכלל. תוך 8 חודשים של נסיונות טבעיים כבר התחלנו סדרת בדיקות ואחרי 2 הזרעות כבר עלינו כיתה ל-IVF. אחרי 4.5 שנים הצלחנו סוף סוף (באמצעות שיטת ברטוב), וכאשר ניסינו לעבוד על הילד השני (שוב, בלי לחכות בכלל), והתברר שעכשיו יש כבר גם בעיית ביציות זקנות והורמונים, בעלי, באופן מצחיק, הרגיש הקלה מסויימת - סוף סוף הוא לא ה"אשם" היחידי... הוא רק שכח שאם לא היתה בעיית זרע מלכתחילה אז בגיל 40 כבר היינו מזמן "סוגרים את הבסטה"...