בעיית השנה שלי
זו היתה שנה מלאת תהפוכות, עמוסה. לטוב ולרע. אני חושבת שכבר שיתפתי אתכם בבעיה העיקרית שלי, אבל לא ממש סיפרתי לכם את המקור. מאז ימי התיכון הראשונים תכננתי את הטיול הזה, לא הקטנצ´יק ההוא של אחרי הצבא, אלא הגדול, המרשים - לאוסטרליה!! בכיתה ו´ עבודה על האבוריג´ינים. העבודה הראשונה שלי באנגלית היתה על היבשת החמישית. סיימתי בשנה שעברה את התואר ותכננתי עם מי שהייתה חברתי הטובה את טיול חלומותי, רק שהיו דברים שחרקו לי. כל מיני הערות שזרקה לי על היפרדות מוקדמת בתחילת הטיול (יחסית), ועל כך שהיא כבר התחילה לתכנן מסלול.. כאילו אני לא חלק מהמשוואה. לא אתאר לכם את כל תלאותי, רק נסכם בזה שבערב יום כיפור בשנה שעברה היתה לנו מריבה ענקית, שבה היא אמרה לי דברים, שבמהלך כל כיפור לא יצאו לי מהראש. ובעקבותם החלטתי שאני דוחה את הטיול. אני לא נוסעת איתה ולא באותו זמן. בעקבות אותה החלטה, פגשתי את מי שחברי היום, ואנחנו גרים ביחד כבר חודשיים - ואני לא מצטערת על זה בייכלל. אבל... בדיוק באותו זמן, כשהחלטתי את זה עברתי למשרה מלאה, ולאט לאט העבודה הפכה להיות יותר חונקת ויותר בלתי נסבלת. היום אני מרגישה כמו חיה בכלוב. שכולם מנסים לשלוט בה והיא מתה לברוח לחופשי אבל לא יכולה. אני לא יכולה לקום וללכת סתם ככה.. וזה ממש בלתי נסבל להישאר כאן. כל יום אני הולכת לישון יותר יותר מאוחר כי אני לא רוצה שמחר יגיע, כי מחר בבוקר צריך ללכת לעבודה. רוב היום אני מנותקת ממה שהולך כאן, כי נמאס לי להיות נחמדה לאנשים שמחייכים לי בפנים ותוקעים לי את הסכין עמוק בגב. הייתי בחופש שבועיים. בשבוע הראשון הייתי בחו"ל אז הצלחתי להתנתק. אבל בשבוע השני, הייתי בדיכאון, ראיתי את ימי החופש נוזלים לי.. במקום להנות מהחופש, חששתי שהזמן יעבור - והרי הוא לא יכול אחרת...
זו היתה שנה מלאת תהפוכות, עמוסה. לטוב ולרע. אני חושבת שכבר שיתפתי אתכם בבעיה העיקרית שלי, אבל לא ממש סיפרתי לכם את המקור. מאז ימי התיכון הראשונים תכננתי את הטיול הזה, לא הקטנצ´יק ההוא של אחרי הצבא, אלא הגדול, המרשים - לאוסטרליה!! בכיתה ו´ עבודה על האבוריג´ינים. העבודה הראשונה שלי באנגלית היתה על היבשת החמישית. סיימתי בשנה שעברה את התואר ותכננתי עם מי שהייתה חברתי הטובה את טיול חלומותי, רק שהיו דברים שחרקו לי. כל מיני הערות שזרקה לי על היפרדות מוקדמת בתחילת הטיול (יחסית), ועל כך שהיא כבר התחילה לתכנן מסלול.. כאילו אני לא חלק מהמשוואה. לא אתאר לכם את כל תלאותי, רק נסכם בזה שבערב יום כיפור בשנה שעברה היתה לנו מריבה ענקית, שבה היא אמרה לי דברים, שבמהלך כל כיפור לא יצאו לי מהראש. ובעקבותם החלטתי שאני דוחה את הטיול. אני לא נוסעת איתה ולא באותו זמן. בעקבות אותה החלטה, פגשתי את מי שחברי היום, ואנחנו גרים ביחד כבר חודשיים - ואני לא מצטערת על זה בייכלל. אבל... בדיוק באותו זמן, כשהחלטתי את זה עברתי למשרה מלאה, ולאט לאט העבודה הפכה להיות יותר חונקת ויותר בלתי נסבלת. היום אני מרגישה כמו חיה בכלוב. שכולם מנסים לשלוט בה והיא מתה לברוח לחופשי אבל לא יכולה. אני לא יכולה לקום וללכת סתם ככה.. וזה ממש בלתי נסבל להישאר כאן. כל יום אני הולכת לישון יותר יותר מאוחר כי אני לא רוצה שמחר יגיע, כי מחר בבוקר צריך ללכת לעבודה. רוב היום אני מנותקת ממה שהולך כאן, כי נמאס לי להיות נחמדה לאנשים שמחייכים לי בפנים ותוקעים לי את הסכין עמוק בגב. הייתי בחופש שבועיים. בשבוע הראשון הייתי בחו"ל אז הצלחתי להתנתק. אבל בשבוע השני, הייתי בדיכאון, ראיתי את ימי החופש נוזלים לי.. במקום להנות מהחופש, חששתי שהזמן יעבור - והרי הוא לא יכול אחרת...
