בעיית גן

[Tנקר בל]

בעיית גן

אני קוראת בפורום שלכם כבר כמה שבועות, ומאוד נהנית מן העצות ומן האווירה. החלטתי להצטרף רשמית

רציתי להתייעץ בבעיה שמטרידה אותי - הבן שלי, בן ארבע וחצי, עולה בשנה הבאה לגן חובה, רשמתי אותו לגן שאליו ממשיכים יתר הילדים בגן שלו (גן פרטי שמוכר ע"י העיריה). בהתחלה הוא מאוד דחף אותי לרשום אותו לגן הזה וכל יום שאל אותי אם כבר הלכתי לעיריה לרשום אותו. בימים האחרונים הוא פתאום מבקש שאני אלך לעירייה ואגיד שהוא לא הולך לגן הזה, כי הוא לא אוהב את הילדים, כולם מרביצים ומציקים... אני רוצה לציין שגם במהלך השנה היו לו משפטים כאלה שאין לו חברים, ושהוא לא אוהב ללכת לגן, אבל בפועל אם אמרתי לו שאני מסכימה שיישאר, הוא תמיד מצא תירוץ למה הוא בכל זאת צריך ללכת. בשיחות שניהלתי בעבר עם הגננת בעניין זה, היא אמרה שיש לו חברים, והיא לא רואה בעייתיות. לגבי מכות - היא אומרת שהיא רואה שגם הוא יוזם הצקות לילדים אחרים. כשאני מגיעה לגן, לפעמים ילדים אומרים לי, שהוא מרביץ או מעליב. אני לא יודעת אם אומרים כך גם להורים אחרים - זאת אומרת עד כדי כמה אפשר לייחס לזה משמעות. אני לא יודעת מה לעשות ואיך להגיב. כשאני איתו במסגרת של הבית (יש לו אח שקטן ממנו בשנה וחצי), או עם חברים, אני לא רואה התנהגות אלימה פיזית, ולעיתים רחוקות אלימות מילולית מתונה ("אתה רע"). לדבר שוב עם הגננת?? מה עושים עם הגן? לנסות להעביר אותו לגן אחר בשלב המאוחר הזה (קשה לי להאמין שעוד ניתן לעשות את זה - הגנים באיזור מגורי מפוצצים, וההרשמה נסגרת בד"כ באפריל)?

 

[לאה_מ]

ברוכה הבאה רשמית ../images/Emo150.gif../images/Emo140.gif

אני לא חושבת שצריך למהר לחפש גן אחר. אבל אני כן חושבת שצריך לשוחח על הנושא הזה עם הילד וגם ליזום שיחה עם הגננת. בגן החדש יהיו רק הילדים מהגן הנוכחי, או שיהיו שם עוד ילדים? כי אפשר גם לשוחח איתו על כך שיהיו ילדים חדשים, והוא יכיר חברים חדשים, ויוכל לבחור מי יהיו החברים שלו. מה שכן מטריד אותי הוא למה ילד חוזר ואומר שאין לו חברים, שכולם מציקים לו אם לדברי הגננת זה לא נכון. כדאי לבקש ממנה יותר פירוט - לא רק "הכל בסדר, הוא משחק יפה", אלא לבקש ממנה לתאר לך בפירוט עם מי הוא משחק, מה הדינמיקה בין הילדים, מה המקום שלו בחברת הילדים, איזה תפקידים הוא לוקח לעצמו בתוך הדינמיקה הזו... כך שתיכן תצטרכנה באמת באמת לחשוב על העניין הזה. עכשיו, נניח שהגננת מספרת לך ומתארת לך באמת מצב שנשמע לשתיכן טוב. עדיין נותרת השאלה למה שהילד יאמר שאין לו חברים אם יש לו הרבה חברים בגן. ואז, לדעתי, זה יכול להיות רצון שלו לתפוס את תשומת הלב שלך, את היחס המיוחד שלך, במקום שבו הוא גילה שהוא מצליח לגעת בעצב (כלומר, הוא רואה שהאמירות האלה מעוררות אצלך תגובה חזקה, ולכן הוא מוסיף לומר אותן - הוא מעוניין בתגובה, האמירה היא רק כלי), או אולי תפיסה שונה שלו בעיני עצמו (ואז כדאי, לדעתי, לחזק אותו באופן כללי - לאו דוקא בהקשר של הגן, להזמין הרבה ילדים בסיטואציות שונות, לצפות בהם (ולהנחות אותו עם יש צורך) ואחר כך לשבח אותו על כישורים חברתיים שהוא גילה במהלך הפגישה, ולשוחח איתו על הרגשות שלו ומאיפה הוא חושב שהם נובעים. מה את אומרת?

 

[ליליה והגמדים]

מסכימה עם לאה

יש לפעמים פער, אגב, בין המציאות לבין החווייה הסובייקטיבית של הילד. ניתן לגשר על הפער הזה בשיחות והתייחסות והכוונה, רק בתוך חברת הילדים - לא במעבר לחברה אחרת. כי תפיסת המצב הסובייקטיבית תלך עם הילד לכל מקום שהוא ילך.

 

[ליאת +]

גם אני לא הייתי ממהרת להעביר גן

קודם כל אפשר להוריד הילוך לגבי הגן החדש ושנה הבאה. כלומר- לא להרבות לדבר ולעסוק בכך, מעבר למה שעולה מהילד. מצד שני- לא להתעלם ממה שהילד אומר. בעצם במילים שלנו, הוא אומר שלא נעים לו בגן הנוכחי כי יש בו הרבה אלימות, או שהוא מרגיש בו לא מוגן. ולצורך העניין זה לא משנה אם הוא מכה או מוכה, מציק או מוצק. גם ילדים שמכים סובלים!!!! למבוגרים יש נטיה להסתכל בתוצאה הסופית (מי נתן את המכה הכואבת יותר, מי חזק יותר), או בסיבה לכל העניין ( אבל אתה התחלת...), ולא רואים שגם הילד המכה נמצא במצוקה. במיוחד שאת אומרת שבבית את לא רואה התנהגות דומה (ואני בטוחה שאח צעיר בשנה וחצי מספק לא מעט הזדמנויות לכעס ולמריבות). אני מציעהלנסות לבדוק את מה שקורה עכשיו, במנותק משנה הבאה. שם זה יהיה גן אחר, אולי חלק מהילדים יתחלפו, הצוות שונה, המבנה שונה. לא בהכרח דברים יהיו דומים (בדיוק חברה בעבודה סיפרה לי על כיתה שהשתנתה פלאים בעקבות החלפה של מורה).

 

[Tנקר בל]

עדכון

אתמול כתבתי הודעה ארוכה ואני רואה עכשיו שהיא לא עברה

אז ככה - הדברים שכתבתן עזרו לי מ א ו ד. דיברתי עם הגננת, ונתתן לי נקודות מחשבה לשיחה. מסתבר שאכן יש שינוי אובייקטיבי במצב. היא אומרת שהוא התחיל להציק לילדים אחרים וגם להפריע בריכוז - פתאום לקום, להסתובב, ללכת לילד אחר ולדחוף אותו... להרגשתה זה נסיון למשוך את תשומת לבה. עדיין יש לו תמיד עם מי לשחק, יש לו חברים טובים, והוא מנהיג את המשחק וכו', אבל יש הרבה ילדים שכבר לא רוצים לשחק איתו בגלל שהוא מציק. ניסינו הרבה זמן לחשוב מה הביא לשינוי הזה, ובסופו של דבר הגענו למסקנה שזה החל אחרי מותו של סבי לפני מס' שבועות. חשוב לציין שלצערי המוות ביקר במשפחתנו ובסביבתנו מספר פעמים בפרק זמן של פחות משנה

, אולי אני אכתוב בהמשך הודעה נפרדת בנדון. אני יודעת שזה נושא בעייתי מבחינתו, שמאוד מעסיק אותו. מעבר לטיפול בגורם ההתנהגות (היחס למוות), צריך לטפל גם בתוצאות - לעבוד איתו עכשיו על זה שיפסיק להציק לילדים, ולנסות לשנות את היחס של הילדים אליו - יש לכן עוד רעיונות ועצות קונסטרוקטיביות?

 

[אפרתש]

להעסיק אותו

בגן של בתי הגישה אל ילדים שקשה להם והם "מתפרעים" היא להעסיק אותם. בזמן שכלל הילדים ב"משחק חופשי", את אותם ילדים שידועים כ"אם רק יהיה משועמם לרגע זה יהיה לא טוב" - הצוות דואג לעזור להם למצוא תעסוקה. התעסוקה הזו היא לא עונש או משהו, הילדים נהנים מזה. כשכל הילדים יוצאים לחצר, למשל, הגננת מבקשת מילד כזה לעזור לה לגרף. או לעזור לפנות את הכלים מהשולחן.

 

[Tנקר בל]

תודה אפרת

אני לא מאמינה שזו בעיה שנובעת משעמום, כי הוא לא ילד שמשתעמם. הוא ילד מאוד אינטיליגנטי, והוא מוצא לעצמו תעסוקה גם כשאחרים מסביבו משתעממים. השעות הבעייתיות הן דווקא כשהגננת באיזור - בריכוז ובמהלך הפעילויות המכוונות בגן.

 

[אפרתש]

לגבי התעסוקה

הרעיון בלהעסיק ילדים הוא לא דווקא כי הם משתעממים, אלא אולי כי הם עשויים להעסיק את עצמם לאו דווקא בעיסוק יצירתי. אולי כי בתקופה הזו קשה להם להיות יותר מדי עם ילדים אחרים בלי להציק אז כדאי להסיט אותם למשהו שיעשו לבד או עם הגננת. כי התעסוקה נותנת גם איזו חשיבות ובטחון (בגן כל תואר של "הילד שמחזיק את המטלית" "האחראי להביא לשולחן את המלח" זוקף את קומת הילד בעוד סנטימטר

). בגן של בתי מקובל שכמעט בכל מפגש יש ילד על הגננת ו/או הסייעת. בדיוק הילד שזקוק עכשו לתשומת לב מיוחדת. כתבת שהיו במשפחה כמה מקרי מוות לאחרונה. זה בודאי קשה לכולכם. הוא מדבר על זה? שואל על המוות?

 

[Tנקר בל]

לגבי תפקידים את ממש צודקת

אני גם חשבתי על זה. לאו דווקא במובן התעסוקתי, אלא כמו שאת כותבת על מנת לספק בטחון וחשיבות. לגבי המוות פירטתי למטה בתגובה ללאה, אני לא רוצה לחזור על עצמי

...

 

[לאה_מ]

אני חושבת שאת צריכה לטפל בשני

דברים במקביל - ראשית בגורם לשינוי ההתנהגות שלו. אם את חושבת שזה נושא המוות, ואם את חושבת שהמקרים אצלכם השפיעו עליו עד כדי כך שגרמו לו לשינוי התנהגות שהוא לא מקומי, אלא נמשך כבר תקופה ומפריע לו בעצם בחיי היומיום שלו - אני הייתי מתייעצת עם פסיכולוג שמתמחה בילדים (ואולי גם באובדן, בטח יש התמחות ספציפית כזו בישראל), ובודקת איך אפשר לעזור לילד בצורה המועילה ביותר. הייתי בודקת גם את ההשפעה של שרשרת האירועים הזו על התא המשפחתי שלכם, משום שיתכן שמה שהוא מגיב לו הוא לא המוות עצמו, אלא התגובות שלכם למוות ואיזה שינוי שחל אצלכם בעקבות האירועים האלה. אני חושבת שעזרה מהסוג הזה תהיה יעילה מאד בשינוי ההתנהגות החברתית שלו, או בכל מקרה בתמיכה בכל שינוי שהוא יעשה בנושא הזה. לגבי הבעיה החברתית - אולי כדאי, בלי קשר לטיפול בנושא ההתמודדות עם המוות (ובמקביל לטיפול הזה, פשוט מפני שסביר שטיפול כזה ישא פרי כעבור זמן, ולא באופן מיידי), לנסות לסייע לו בתיווך, בחידוש קשרים חברתיים שנפגמו וכד'. אפשר, למשל, להזמין אליכם הביתה ילדים מהגן - כל פעם ילד אחד או שניים, לעקוב אחרי המשחק המשותף (ולכוון ולהדריך אותו במידת הצורך). אם את רואה שזה מתקדם היטב, את יכולה להציע לו להזמין הביתה קבוצת ילדים מהגן או אפילו לבוא לגן ולעשות פעילות לילדים בשיתוף עם בנך.

 

[Tנקר בל]

בהחלט יש לטפל בשני הגורמים במקביל!

תודה על הרעיונות המצוינים לשינוי חברתי. אני אנסה ליישם. הבעיה היא שסוף השנה ממש מתקרב...למה לא להתחיל בהעברת פעילות בגן? לגבי מה שמפריע לו, אני רוצה לפרט קצת יותר. לפני שלושת רבעי שנה נפטרה לנו תינוקת סמוך ללידה. זה היה מאוד טראומטי, וזה בהחלט שינה את התא המשפחתי, ואת התגובות שלנו. אני הפכתי לחרדה הרבה יותר כי כבר אין לי את ההגנה של "לי זה לא יקרה". הוא קיבל את זה מאוד קשה כי הוא היה מאוד מעורב בהריון - אפילו היה מגיע איתי למעקב הריון אצל הרופא, לסקירה, היו לו צילומי אולטרה סאונד וכו'. היו עוד כמה מקרי מוות של מכרים שלנו שנהרגו בפיגועים, ועוד חייל שנהרג, שהילד כמובן לא דווח עליהם, אבל השפיעו על האווירה בבית, ללא ספק. כאמור לפני כחודש - גם סבא שלי נפטר. אני עצמי בכלל לא הושפעתי מזה. אולי הפנים את זה באופן אחר ממני. מעבר לכל זה - אמא של הגננת שלו נפטרה ממחלה קשה לאחרונה. הגננת שיתפה את הילדים בפירוט גם בשלבי המחלה וגם במוות. אתמול בשיחה איתה היא אמרה לי שלא רק הבן שלי השתנה אלא כל הילדים, המשמעת התרופפה והילדים מתפרעים ומשתוללים יותר, והיא שייכה את זה לחופש המתקרב. אני לא כל כך בטוחה. אני חושבת שהאבל שלה משפיע גם על הילדים. יתכן שהילד שלי, שהוא יותר רגיש בנושא, מגיב יותר בעוצמה. לגבי הצורך בפסיכולוג - אני לא בטוחה שהמצב כל כך חמור, עובדה שבבית אני לא רואה שינוי בהתנהגות. אני כן רואה הרבה התייחסות לנושא המוות. למשל שמעתי אותו אומר לאח שלו "אמא מתה. עכשיו מי ישמור עלינו?" או כשהוא כועס על אבא שלו הוא אומר לו "אתה מת" (אולי בגלל שהוא ראה שזה "מקפיץ" את בעלי. מבחינת פרק הזמן של מספר שבועות, שלפי הגננת חל שינוי - זה נחשב פרק זמן ממושך?

 

[לאה_מ]

היחס שלנו לפסיכולוג כנראה שונה.

אני משתתפת בצערכם, נשמע שעברתם שנה מאד מאד קשה

. אני חושבת שפסיכולוגית טובה תוכל לסייע לכם (לא רק לילד, גם לך ולבן זוגך) לעבד את הדברים ולהתמודד איתם בצורה הטובה ביותר. אני רואה את זה כמשהו שיכול לשפר את איכות החיים שלי, ולא כדבר שעושים רק אם המצב הוא "כל כך חמור". אבל, כמובן, זו החלטה שלכם. אגב, זה לא חייב להיות טיפול ארוך - מספר פגישות יכולות, לדעתי, מאד לעזור.