מאזינה בסתר
New member
בעיית אמא קשה..
זה עלול להיות קצת ארוך כי אני נסערת כרגע, אני מתנצלת מראש. אין לי מושג אם אוכל לקבל עצות מועילות או תשובות מספקות, אך לפחות אני אשפוך קצת את הלב. אני בת 21 כיום. אחי בן 27. לפני כמעט שנה איבדנו את אבא שלי. אבא שלי תמיד היה העמוד התומך של אמא שלי. הם היו זוג מדהים... 30 שנה של זוגיות מדהימה - כל מי שהכיר אותם קינא בהם. מאז שאבא שלי נפטר - אמא שלי איבדה את התמיכה הזו. היא אישה מאוד חזקה ועומדת יפה בכל הקשיים - אך אין אותו שיאזן אותה בחיים. הבעיה העיקרית, שלי ושל אח שלי - היא ההתמודדות עם אמא שלי. היא אדם מאוד מאוד קשה. מאז ומתמיד, היא חינכה אותנו לפרפקטציוניזם מוגזם לגמרי - תמיד הכל חייב להיות מושלם. הציונים, המראה, הדרך בה אוכלים, הנקיון של הבית, המשפחתיות, ההוצאה הכלכלית (שלא תהיה מוגזמת) וכן הלאה. וכל היום - ביקורת. למה ככה, למה ככה, למה הזה ככה, למה ההוא ככה... אנחנו פשוט משתגעים. בנוסף - מה שתמיד הניע אותה (וכך גם היא חינכה אותנו), היה "מה אחרים יחשבו..". יש לי תסביכים נפשיים לא מעטים בגלל זה. אני מסתכלת על אנשים אחרים שעושים מה שטוב להם ולא לסביבה, ולא מצליחה לעשות אותו הדבר. תמיד בראש שלי עובר לי "מה אחרים יחשבו עליי". בכל דבר קטן, בכל פיפס. וגם היא צריכה שאנחנו נהיה מושלמים, כי הרי "מה החברים שלה יחשבו.."? יש לי בן זוג מזה 3 חודשים.. הבן זוג החמישי הרציני שלי. לפניו היה לי בן זוג במשך 3 שנים. והיא ? היא חייבת שהכל יהיה מושלם. בניגוד לאחרון, הנוכחי פשוט מושלם בשבילי. כמובן שיש לו את החסרונות שלו - אבל מבחינת יתרונות - יש בו כל מה שרציתי. אז היא אומרת שהיא אוהבת אותו בעקרון והוא מאוד נחמד, אבל "ההופעה שלו לא מספיק טובה (הוא הגיע עם כפכפים ליום הולדת בשבת בצהריים של דוד שלי וזה הפריע לה.. הרי "מה אחרים יחשבו?!!?")", ו"הדיבור שלו לא מספיק רהוט". ואני חושבת לעצמי - נו באמת?! הרי הלוואי שזו תהיה הבעיה של כולם! אף אחד לא מושלם, והיא לא מבינה את זה! וכל היום עם הביקורת הזו. לגבי כל פיפס קטן. יצא לי לדוגמא בשבועיים האחרונים להגיע קצת מאוחר לעבודה (לבוסית אין בעיה עם זה, אז למה שלאמא שלי תהיה בעיה? ). אז היא רואה אותי בבוקר "למה כל כך מאוחר". "למה את יוצאת בלי איפור" "למה החשבון פלאפון שלך יצא 200 ש"ח (ואנחנו במצב כלכלי יחסית מצויין)?" "למה את לא מנקה את החצר?" ואח שלי... בכלל הרבה יותר מסכן ממני. הבחור נמצא בקבע בצבא, יוצא כל יום ב- 7 בבוקר וחוזר בסביבות 8 בערב.. אין לו זמן לנשום. והיא? "למה אתה לא עוזר בחצר". מתי הוא יעזור? מתי? "בסופ"ש". אין לנו זמן לנשום, לחיות. אנחנו גרים במושב, החצר ענקית - 4 דונם. יש כסף לגננים, אבל היא לא רוצה להשקיע כסף בזה (מושלמות גם מבחינה כלכלית, כבר אמרתי?). הכל חייב להיות מושלם... והרי אף אחד לא מושלם! כבר בא לי לצעוק, בא לי לברוח מפה... אבל כאן הבעיה - המצפון אוכל אותי. שוב העניין של "מה אחרים חושבים". והפעם זו אמא שלי. איך אפשר לעזוב אותה או להתרחק ממנה, כשאני יודעת שהיא כל כך מלאה בעצב על האובדן של אבא שלי? איך אפשר להתרחק ולא לתמוך בה כשהיא ככה? וזה לא שהיא כל כך רעה. להפך - היא חושבת שהיא עושה לנו טוב, שהיא מחנכת אותנו שנהיה הכי טובים שאפשר. אבל זה כבר עבר את הגבול... והיא לא מבינה את זה - היא חיה בבועה. מנסים להסביר לה. פעם אבא שלי היה מצליח להשפיע עליה, לגרום לה להבין... אבל כשהיא לבד- היא עושה את עצמה מקשיבה ואף פעם לא מבינה. היא מראה שהיא אוהבת, אבל היא לא יודעת לתת גם ביקורת חיובית. פעם באיזה חודש אני שומעת משהו טוב. אבל מה - כמובן שכשהיא נמצאת ליד אנשים - אנחנו מקבלים אינספור מחמאות על איזה ילדים טובים אנחנו.... אז שמישהו יגיד לי - איך ממשיכים ככה? איך אפשר להתמודד עם זה? מצד אחד, היא כל כך ביקורתית ונכנסת לנו לחיים, שאנחנו פשוט יכולים להשתגע... הרי הרצון להיות מושלמים והרצון תמיד לרצות אותה, משגעים אותנו, כי המצפון עובד שעות נוספות. אח שלי כבר הרים ידיים.. הוא רוצה לעזוב את החצר. כמה הוא יכול לסבול את הביקורת שלה? ולעזוב את החצר יהיה דבר קשה מאוד.. אנחנו נמצאים שם 22 שנים. יש פה ערך סנטימנטלי מאוד גבוה- כל הזכרונות עם אבא שלנו שכל כך אהבנו. וכמובן שקשה לעזוב אותה כשהיא במצב כל כך עדין ורגיש.. אז מה עושים?! שמישהו יאיר את עיניי...
זה עלול להיות קצת ארוך כי אני נסערת כרגע, אני מתנצלת מראש. אין לי מושג אם אוכל לקבל עצות מועילות או תשובות מספקות, אך לפחות אני אשפוך קצת את הלב. אני בת 21 כיום. אחי בן 27. לפני כמעט שנה איבדנו את אבא שלי. אבא שלי תמיד היה העמוד התומך של אמא שלי. הם היו זוג מדהים... 30 שנה של זוגיות מדהימה - כל מי שהכיר אותם קינא בהם. מאז שאבא שלי נפטר - אמא שלי איבדה את התמיכה הזו. היא אישה מאוד חזקה ועומדת יפה בכל הקשיים - אך אין אותו שיאזן אותה בחיים. הבעיה העיקרית, שלי ושל אח שלי - היא ההתמודדות עם אמא שלי. היא אדם מאוד מאוד קשה. מאז ומתמיד, היא חינכה אותנו לפרפקטציוניזם מוגזם לגמרי - תמיד הכל חייב להיות מושלם. הציונים, המראה, הדרך בה אוכלים, הנקיון של הבית, המשפחתיות, ההוצאה הכלכלית (שלא תהיה מוגזמת) וכן הלאה. וכל היום - ביקורת. למה ככה, למה ככה, למה הזה ככה, למה ההוא ככה... אנחנו פשוט משתגעים. בנוסף - מה שתמיד הניע אותה (וכך גם היא חינכה אותנו), היה "מה אחרים יחשבו..". יש לי תסביכים נפשיים לא מעטים בגלל זה. אני מסתכלת על אנשים אחרים שעושים מה שטוב להם ולא לסביבה, ולא מצליחה לעשות אותו הדבר. תמיד בראש שלי עובר לי "מה אחרים יחשבו עליי". בכל דבר קטן, בכל פיפס. וגם היא צריכה שאנחנו נהיה מושלמים, כי הרי "מה החברים שלה יחשבו.."? יש לי בן זוג מזה 3 חודשים.. הבן זוג החמישי הרציני שלי. לפניו היה לי בן זוג במשך 3 שנים. והיא ? היא חייבת שהכל יהיה מושלם. בניגוד לאחרון, הנוכחי פשוט מושלם בשבילי. כמובן שיש לו את החסרונות שלו - אבל מבחינת יתרונות - יש בו כל מה שרציתי. אז היא אומרת שהיא אוהבת אותו בעקרון והוא מאוד נחמד, אבל "ההופעה שלו לא מספיק טובה (הוא הגיע עם כפכפים ליום הולדת בשבת בצהריים של דוד שלי וזה הפריע לה.. הרי "מה אחרים יחשבו?!!?")", ו"הדיבור שלו לא מספיק רהוט". ואני חושבת לעצמי - נו באמת?! הרי הלוואי שזו תהיה הבעיה של כולם! אף אחד לא מושלם, והיא לא מבינה את זה! וכל היום עם הביקורת הזו. לגבי כל פיפס קטן. יצא לי לדוגמא בשבועיים האחרונים להגיע קצת מאוחר לעבודה (לבוסית אין בעיה עם זה, אז למה שלאמא שלי תהיה בעיה? ). אז היא רואה אותי בבוקר "למה כל כך מאוחר". "למה את יוצאת בלי איפור" "למה החשבון פלאפון שלך יצא 200 ש"ח (ואנחנו במצב כלכלי יחסית מצויין)?" "למה את לא מנקה את החצר?" ואח שלי... בכלל הרבה יותר מסכן ממני. הבחור נמצא בקבע בצבא, יוצא כל יום ב- 7 בבוקר וחוזר בסביבות 8 בערב.. אין לו זמן לנשום. והיא? "למה אתה לא עוזר בחצר". מתי הוא יעזור? מתי? "בסופ"ש". אין לנו זמן לנשום, לחיות. אנחנו גרים במושב, החצר ענקית - 4 דונם. יש כסף לגננים, אבל היא לא רוצה להשקיע כסף בזה (מושלמות גם מבחינה כלכלית, כבר אמרתי?). הכל חייב להיות מושלם... והרי אף אחד לא מושלם! כבר בא לי לצעוק, בא לי לברוח מפה... אבל כאן הבעיה - המצפון אוכל אותי. שוב העניין של "מה אחרים חושבים". והפעם זו אמא שלי. איך אפשר לעזוב אותה או להתרחק ממנה, כשאני יודעת שהיא כל כך מלאה בעצב על האובדן של אבא שלי? איך אפשר להתרחק ולא לתמוך בה כשהיא ככה? וזה לא שהיא כל כך רעה. להפך - היא חושבת שהיא עושה לנו טוב, שהיא מחנכת אותנו שנהיה הכי טובים שאפשר. אבל זה כבר עבר את הגבול... והיא לא מבינה את זה - היא חיה בבועה. מנסים להסביר לה. פעם אבא שלי היה מצליח להשפיע עליה, לגרום לה להבין... אבל כשהיא לבד- היא עושה את עצמה מקשיבה ואף פעם לא מבינה. היא מראה שהיא אוהבת, אבל היא לא יודעת לתת גם ביקורת חיובית. פעם באיזה חודש אני שומעת משהו טוב. אבל מה - כמובן שכשהיא נמצאת ליד אנשים - אנחנו מקבלים אינספור מחמאות על איזה ילדים טובים אנחנו.... אז שמישהו יגיד לי - איך ממשיכים ככה? איך אפשר להתמודד עם זה? מצד אחד, היא כל כך ביקורתית ונכנסת לנו לחיים, שאנחנו פשוט יכולים להשתגע... הרי הרצון להיות מושלמים והרצון תמיד לרצות אותה, משגעים אותנו, כי המצפון עובד שעות נוספות. אח שלי כבר הרים ידיים.. הוא רוצה לעזוב את החצר. כמה הוא יכול לסבול את הביקורת שלה? ולעזוב את החצר יהיה דבר קשה מאוד.. אנחנו נמצאים שם 22 שנים. יש פה ערך סנטימנטלי מאוד גבוה- כל הזכרונות עם אבא שלנו שכל כך אהבנו. וכמובן שקשה לעזוב אותה כשהיא במצב כל כך עדין ורגיש.. אז מה עושים?! שמישהו יאיר את עיניי...
