יונה לבנה2
New member
בעייתי כזאת
בעייתי כזאת
שלום לכל חברי הפורום, מאז ילדותי הייתי מפוזרת ושכחנית. אימי דאגה להזכיר לי גם כשבגרתי איך היתה נותנת לאחותי הקטנה לשמור על מפתח הבית ולא לי בגלל שכחנותי. זה סיפור מצחיק שרץ במשפחה. כנערה,אחותי הגדולה היתה אומרת לי שאם אני לא זוכרת סימן שזה לא חשוב. כך שתמיד דיברתי על שכחנותי בהומור אבל בשנים האחרונות אני מרגישה שאני צועדת לקראת חשיכה ויותר ויותר מוצאת עצמי מגששת באפלה. אני שוכחת מילים ומתארת חפץ כדי שידעו למה התכוונתי. שוכחת תורים ופגישות. שוכחת לקנות דברים וכו'. האם זה קשור לאיך שגידלו אותי(נבואה שמגשימה את עצמה)? או שזה פיזיולוגי,או מה? שאלה שניה:מה עושים? אגב, אני בת 46
בעייתי כזאת
שלום לכל חברי הפורום, מאז ילדותי הייתי מפוזרת ושכחנית. אימי דאגה להזכיר לי גם כשבגרתי איך היתה נותנת לאחותי הקטנה לשמור על מפתח הבית ולא לי בגלל שכחנותי. זה סיפור מצחיק שרץ במשפחה. כנערה,אחותי הגדולה היתה אומרת לי שאם אני לא זוכרת סימן שזה לא חשוב. כך שתמיד דיברתי על שכחנותי בהומור אבל בשנים האחרונות אני מרגישה שאני צועדת לקראת חשיכה ויותר ויותר מוצאת עצמי מגששת באפלה. אני שוכחת מילים ומתארת חפץ כדי שידעו למה התכוונתי. שוכחת תורים ופגישות. שוכחת לקנות דברים וכו'. האם זה קשור לאיך שגידלו אותי(נבואה שמגשימה את עצמה)? או שזה פיזיולוגי,או מה? שאלה שניה:מה עושים? אגב, אני בת 46