המקור - הלכות כיבוד אב ואם
אינני יודעת אם יש מאמרים כתובים לקרוא הרחבה על הבסיס המופיע בהלכות כיבוד אב ואם לגבי הורים שגורמים נזק לילדים, או שהשתנו באופן שהבן לא יכול לעמוד במחיצתם, ואז הוא צריך לדאוג שמישהו יטפל בהם ולהתרחק מהם. אני למדתי את הנושא מפי רבנים מנחים בע"פ, ואינני מכירה חומר כתוב מלבד הבסיס המופיע בהלכות. נושא כיבוד אב ואם הוא חמור מאוד, כפי שהערת. הוא מופיע בעשרת הדיברות, בחלק של ה"בין אדם למקום" - דבר שיכול רק להעיד על חומרתו ועל חשיבותו מעבר ליחס כלפי ההורים המולידים. זה קשור ליחס כלפי הקב"ה. כמו כן, זו אחת המצוות הבודדות שנכתב עליה גמול בתורה - למען יאריכון ימיך. אלא שפיקוח נפש חמור יותר, ולכן ההסתייגות. בדורנו, ובעיקר אצל בעלי התשובה, רבים הם המקרים בהם הורים מתעללים נפשית בילדיהם, וחובה על הילד להישמר מפני הנזק הנפשי מכל משמר, משום שנזק נפשי הנובע מקשר לקוי עם ההורים מוביל בקלות לחולי נפשי, שהוא פיקוח נפש מפורש. אמנם, כותבת השאלה ציינה אך ורק את העניין שאבא לקח את הכסף מתוכנית החיסכון, ובזה צדקו מאוד הטוענים שההורים המפרנסים את ילדיהם אינם צריכים להיכנס לחובות בגלל שדאגו לעתידו של הילד וסגרו כסף עבורו, אלא זכותם וחובתם להשתמש בכספם - אף שייעדו אותו לילד - אם הם נצרכים לו, ולשם כך גם החוק מאפשר להם להיות אפוטרופסים של הכסף לפני מלאת לילד 18. וכמובן שהילד אינו צריך להרגיש בעלות על הכסף, ואינו צריך להעביר ביקורת על שיקוליו הכלכליים של האב שבחר לפדות את תוכנית החיסכון בשעת הצורך ולשנות את ייעודה המקורי, אלא להגיד תודה שהאב בכלל מפרנס אותו. והיום מאוד הטשטשו הדברים הברורים, ובמקום שהבן יתפעם מנתינתו של ההורה המפרנס - הוא מרגיש שהוא חייב לו הכל, ובא אליו בטענות על כל פיפס שהחבר שלו קיבל מהוריו והוא לא קיבל. וזה עניין חשוב מאוד להבין! ובדרך כלל הבנים מבינים זאת דקה לאחר שנהיו הורים בעצמם... אבל אני הרגשתי מדבריה, שלא העובדה שאבא פדה את הכסף לצרכיו גרמה לה לחוש לאי אמון, אלא מערכת יחסים כללית של חוסר אמון פגעה בה, והמעשה של אבא רק מהווה ביטוי למשהו רחב יותר. ואל המשהו הרחב יותר התייחסתי. משום שברור לי שאם אפשר היה לדבר עם אבא ולקבל הסבר על העניין, שיאיר את המעשה באור חיובי - לא היה נוצרת תחושה כזו. בכל אופן - אם לא כך הדברים ומדובר בהסתכלות ילדותית של הילד ש"זה הכסף שלי! מה פתאום הוא לוקח לי..." ולכן ביקורת טפשית על אבא - כמובן שצדקו המגיבים ששללו את גישת השואלת, ואין כאן שאלה. עפ"י ההדרכה שקיבלתי וקיבלו הרבה אנשים שמערכת היחסים שלהם עם הוריהם לקויה ביותר- להורים אין שום רשות לפגוע בתקינות נפשם של צאצאיהם, ולגרום להם לחוש איום ופחד (כמובן שאינני מדברת על הפעלת סמכות של ההורה, אלא על פגיעה חמורה בביטחון הרגשי הבסיסי של הצאצא). הצאצא הבוגר הסובל ממערכת כזו צריך לשמור על נפשו ולדעת לעשות את ההרחקה הנחוצה מנזקו של ההורה. בכל מה שלא גורם לו נזק - עליו לכבד את רצונו של ההורה, אבל בכל מה שגורם לו נזק ומהווה השתלטות של ההורה על עצמאותו הנפשית - עליו להעמיד גבולות ברורים, ליצור הרחקה ואף לנתק את הקשר ככל שנדרש. ספק פיקוח נפש הוא גם חמור, ודוחה את מצוות כיבוד ההורים. צריך הדרכה למצב כזה, ואין לעשות פרשנויות פרטיות, בעיקר בדור שלנו, שהילדים מרגישים שההורים חייבים להם כל דבר, וכל מילה לא מתאימה נחשבת בעיניהם כפגיעה בזכויותיהם (ובכלל, בדור שערכי ה"שוויון" ו"זכויות הפרט" מודגשים בו כ"כ משפטית, יש בלבול בין צרכים נפשיים בסיסיים וזכויות יסוד לבין דרישות הנובעות מגחמות... צאצא בן 20, שהוריו דורשים ממנו השתתפות בכלכלת הבית או בסדריו התקינים - כגון לחזור עד שעה מסוימת הביתה בשקט, ולא להעיר את כל העולם בחזרתו - חושב שמקפחים את זכויותיו ואת עצמאותו, בשעה שהרווחים שהוא מפיק משהותו בבית הוריו נראים לו ברורים מאליו, כי התרגל לראות את הוריו כעבדים נרצעים לו כל ימי חייו). אבל ככל שישנם הילדים החוצפנים שחושבים שהכל מגיע להם מההורים, כך ישנם הילדים המוכחשים, שהתרגלו כל ימי חייהם שאין להם זכויות אדם יסודיות, ומוכנים לוותר על התפתחותם הנפשית התקינה כדי לרצות את הוריהם המאיימים והשתלטנים. לאלו גם לאלו אין ראייה נכונה של האמת ושל הדרך הנכונה להתייחס להוריהם, והם זקוקים להכוונה והדרכה מפי דעת תורה ורב מורה דרך.
