Mיוחדת ביותר
New member
בעיה....
היי. כבר פרסמתי את ההודעה בכמה פורומים, ואני מקווה שאולי פה אני אקבל איזו עצה טובה, או סתם אוזן קשבת. נתחיל בזה שפשוט רע לי. רע לי בחיים, כל הזמן. רובצת עליי הרגשה של בדידות ושל תסכול ושל כאב, וזה אף פעם לא עובר. שנים על גבי שנים. בארבע שנים האחרונות, בשנים שבהן הייתי בתיכון גרתי בחו'ל עם הורי. במקום שגרתי בו היה לי ממש לא טוב מבחינה חברתית, הרגשתי מאוד מבודדת בשל המאנטליות השונה (מנטאליות אירופאית קרה ומנוכרת..) ורציתי לחזור לארץ כל הזמן. בקיצור, בשנים האלה של גיל ההתבגרות, נאלצתי להתבגר דיי מהר מכיוון שעמדתי בפני כל מיני בעיות של לחיות בארץ זרה, בלי חברים ועם הרבה געגועים ורצון לחזור. כל הזמן גם הרגשתי תסכול על כך שנאי מפסידה את השנים שבהן הבנאדם אמור הכי להנות, ושבמקום לבלות ולצאת אני רק יושבת מרירה ומתוסכלת בבית. יש לציין שאני בחורה אינטליגנטית, נחמדה ונראית טוב, ומאוד תסכל אותי שזוהי המציאות שאני נמצאת בה, כשיכול להיות משהו אחר, משהו יותר טוב. בכל מקרה, בסופן של ארבע השנים, חזרתי לארץ. הכרתי בחור ונייהנו חברים. חברות לא הצלחתי להכיר מכיוון שלא ממש הייתי בשום מסגרת חברתית. נאלצתי ואני עדיין צריכה להשלים בגרויות מכיוון שחזרתי לארץ עם תעודת בגרות שהיא לא ממש נחשבת כאן (אין לי כל כך כוח לפרט), אז ככה שחלק מהבגרויות השלמתי בקורס להשלמת בגרויות וחלק מהן בעצמי, אבל גם בקורס או שניים שהייתי בהם לא ממש הכרתי חברים קרובים, מכיוון ורוב האנשים שבאים לשם באים יותר בשביל ללמוד את החומר וללכת, ולא ממש מנסים להכיר. לצבא גם כן החלטתי לא להתגייס מכל מיני סיבות, החלטה שכיום אני דיי מתחרטת עליה. חברות כאן מתיכון או משהו כזה אין לי, אז אין לי בסיס פה, וכמו שאמרתי אני לא נמצאת בשום מסגרת, אז ככה שאין לי כל כך דרכים להכיר אנשים חדשים, ואני מרגישה שאני נמצאת במבוי סתום. בכל מקרה, עם החבר שלי היה לי טוב רוב הזמן, וזה גם איכשהוא הצליח להפיג את הבדידות שהרגשתי בשל החוסר בחברים, למרות שזה עדיין הפריע כי הרי אי אפשר להיפגש כל יום, והרבה פעמים הרגשתי שאני רוצה לצאת כשהוא לא יכול, או סתם לדבר עם עוד אנשים חוץ ממנו, ופשוט לא היה עם מי. לפני כמה שבועות נפרדנו, אחרי עשרה חודשים של קשר, ומאז אני דיי שבורה. הבנאדם היחיד שהיה לי, שהרגשתי שהוא ממש חבר שלי, במלוא מובן המילה, פשוט נעלם מהחיים שלי. כדיי ליישם את הפרידה בצורה יותר קלה, הוא החליט שהוא רוצה נתק מוחלט. בלי טלפונים, בלי דיבורים במסנג'ר, כלום. כל פעם שאני רוצה לשתף אותו בדברים שקורים לי, אני פשוט לא יכולה. שיחות של סוף היום- אין. פגישות- אין... אני פשוט מתחרפנת. התחלתי קורס פסיכומטרי ממש שבוע לפני שנפרדנו, ובגלל הפרידה התחלתי לאבד עניין בלימודים. התדרדרתי ונכנסתי לפיגור בחומר, וזה משהו שאני לא בטוחה אם אני אוכל להשלים וגם לא בטוחה אם בא לי בכלל. כי כרגע הכל נראה לי חסר ערך. אני מרגישה לפעמים שאין לי בשביל מה לחיות, חוץ מהעתיד, שאולי אז יהיה לי יותר טוב. חוץ מזה, באופן כללי אני בנאדם שנורא מרגיש צורך לזוגיות, ואחרי 10 חודשים של קשר, למרות שזה קשר ראשון, זה נורא מוזר ומפחיד להיות שוב לבד. בלי הביטחון שהצד השני מעניק לך, בלי התמיכה והאהבה וכל מה שבא יחד עם קשר. יכול להיות שגם קצת נהפכתי תלויה רגשית בו, ולכן כל כך קשה לי. ואולי זה פשוט העובדה שהוא היה הבנאדם היחיד בחיים שלי, ועכשיו אני פשוט ממש בודדה. אני כל הזמן חושבת על איך שהייתי רוצה להחזיר את הזמן לאחרור, מכיוון שהפרידה הזאת הייתה גם קצת אשמתי. בחודשים האחרונים שלפני הפרידה, אני הרגשתי מאוכזבת ממנו מכל מיני דברים, והתחלתי להגיד לו שאולי אנחנו לא מתאימים, כי כנראה שזה מה שהרגשתי באמת. בהתחלה הוא לא היה מוכן לקבל את זה, אבל לאט לאט כנראה שזה התחיל לחלחל אליו, וזה יצר ריחוק בינינו שבסופו של דבר הוביל לפרידה. כשאמרתי לו את הדברים האלה, לא באמת רציתי להיפרד ממנו, כי ידעתי איך אני ארגיש כשאני אהיה לבד, אבל גם רציתי שהוא ידע איך אני מרגישה ואולי יחליט לשנות קצת את הגישה שלו, מה שבסוף לא קרה. ובמקום זה באמת נפרדנו. בקיצור, מאז שזה קרה, אני מרגישה שאני במין חלום רע כזה שאני רק רוצה להתעורר ממנו ולא מצליחה. אני מרגישה שלא היינו צריכים להיפרד, שגם אם זה לא היה מושלם עדיין היינו יכולים להמשיך, כי זה גם לא היה כזה רע. וכמו שאמרתי, פשוט רע לי עכשיו. חזרתי שוב למצב של הלבד הזה שהייתי בו בשנים האחרונות לפני שהכרנו, ושרק הוא עוד איכשהוא הוציא אותי ממנו. גם העובדה שהוא ניתק איתי כל קשר, בנאדם שכל כך בטחתי בו וסמכתי עליו, ולא תיארתי לעצמי שהוא ככה יתנהג אליי, עושה לי ממש רע. אחרי שנפרדנו עוד קצת היו בינינו דיבורים במסנג'ר, וכל פעם שאמרתי לו שאני מתגעגעת ורמזתי שאני מעוניינת לחזור, הוא רק אמר דברים הפוכים, שממש הכאיבו לי לשמוע. בנאדם שכל כך אהב אותי, והיה מאוהב בי והכל, אני לא מאמינה איך הוא פשוט מתנהג כמו איזה רובוט חסר רגשות, כמו איזה מישהו זר שלא היה בינינו כלום. אני יודעת שאני צריכה למצוא את הכוח בתוכי, עם או בלי חברים, ולהיות חזקה, אבל זה פשוט קשה לי. למרות שאני בוגרת לגילי אני עוד ילדה, ואין לי כוח כל הזמן להתמודד עם אותן הבעיות, אותה התחושה המוכרת של הבדידות והיאוש. בחודש הבא אני צריכה להתחיל שירות לאומי באיזה שהוא משרד, ואין שם שום צעירים, חוץ מעוד איזה שתי בנות שירות, אז ככה שהרבה אנשים אני לא אכיר שם. אני מיואשת מהכל ובאמת מרגישה לפעמים שאין לי כל כך למה לחיות. אם מישהו יכול להוציא אותי מההרגשה הזאת, אני אודה לו.
היי. כבר פרסמתי את ההודעה בכמה פורומים, ואני מקווה שאולי פה אני אקבל איזו עצה טובה, או סתם אוזן קשבת. נתחיל בזה שפשוט רע לי. רע לי בחיים, כל הזמן. רובצת עליי הרגשה של בדידות ושל תסכול ושל כאב, וזה אף פעם לא עובר. שנים על גבי שנים. בארבע שנים האחרונות, בשנים שבהן הייתי בתיכון גרתי בחו'ל עם הורי. במקום שגרתי בו היה לי ממש לא טוב מבחינה חברתית, הרגשתי מאוד מבודדת בשל המאנטליות השונה (מנטאליות אירופאית קרה ומנוכרת..) ורציתי לחזור לארץ כל הזמן. בקיצור, בשנים האלה של גיל ההתבגרות, נאלצתי להתבגר דיי מהר מכיוון שעמדתי בפני כל מיני בעיות של לחיות בארץ זרה, בלי חברים ועם הרבה געגועים ורצון לחזור. כל הזמן גם הרגשתי תסכול על כך שנאי מפסידה את השנים שבהן הבנאדם אמור הכי להנות, ושבמקום לבלות ולצאת אני רק יושבת מרירה ומתוסכלת בבית. יש לציין שאני בחורה אינטליגנטית, נחמדה ונראית טוב, ומאוד תסכל אותי שזוהי המציאות שאני נמצאת בה, כשיכול להיות משהו אחר, משהו יותר טוב. בכל מקרה, בסופן של ארבע השנים, חזרתי לארץ. הכרתי בחור ונייהנו חברים. חברות לא הצלחתי להכיר מכיוון שלא ממש הייתי בשום מסגרת חברתית. נאלצתי ואני עדיין צריכה להשלים בגרויות מכיוון שחזרתי לארץ עם תעודת בגרות שהיא לא ממש נחשבת כאן (אין לי כל כך כוח לפרט), אז ככה שחלק מהבגרויות השלמתי בקורס להשלמת בגרויות וחלק מהן בעצמי, אבל גם בקורס או שניים שהייתי בהם לא ממש הכרתי חברים קרובים, מכיוון ורוב האנשים שבאים לשם באים יותר בשביל ללמוד את החומר וללכת, ולא ממש מנסים להכיר. לצבא גם כן החלטתי לא להתגייס מכל מיני סיבות, החלטה שכיום אני דיי מתחרטת עליה. חברות כאן מתיכון או משהו כזה אין לי, אז אין לי בסיס פה, וכמו שאמרתי אני לא נמצאת בשום מסגרת, אז ככה שאין לי כל כך דרכים להכיר אנשים חדשים, ואני מרגישה שאני נמצאת במבוי סתום. בכל מקרה, עם החבר שלי היה לי טוב רוב הזמן, וזה גם איכשהוא הצליח להפיג את הבדידות שהרגשתי בשל החוסר בחברים, למרות שזה עדיין הפריע כי הרי אי אפשר להיפגש כל יום, והרבה פעמים הרגשתי שאני רוצה לצאת כשהוא לא יכול, או סתם לדבר עם עוד אנשים חוץ ממנו, ופשוט לא היה עם מי. לפני כמה שבועות נפרדנו, אחרי עשרה חודשים של קשר, ומאז אני דיי שבורה. הבנאדם היחיד שהיה לי, שהרגשתי שהוא ממש חבר שלי, במלוא מובן המילה, פשוט נעלם מהחיים שלי. כדיי ליישם את הפרידה בצורה יותר קלה, הוא החליט שהוא רוצה נתק מוחלט. בלי טלפונים, בלי דיבורים במסנג'ר, כלום. כל פעם שאני רוצה לשתף אותו בדברים שקורים לי, אני פשוט לא יכולה. שיחות של סוף היום- אין. פגישות- אין... אני פשוט מתחרפנת. התחלתי קורס פסיכומטרי ממש שבוע לפני שנפרדנו, ובגלל הפרידה התחלתי לאבד עניין בלימודים. התדרדרתי ונכנסתי לפיגור בחומר, וזה משהו שאני לא בטוחה אם אני אוכל להשלים וגם לא בטוחה אם בא לי בכלל. כי כרגע הכל נראה לי חסר ערך. אני מרגישה לפעמים שאין לי בשביל מה לחיות, חוץ מהעתיד, שאולי אז יהיה לי יותר טוב. חוץ מזה, באופן כללי אני בנאדם שנורא מרגיש צורך לזוגיות, ואחרי 10 חודשים של קשר, למרות שזה קשר ראשון, זה נורא מוזר ומפחיד להיות שוב לבד. בלי הביטחון שהצד השני מעניק לך, בלי התמיכה והאהבה וכל מה שבא יחד עם קשר. יכול להיות שגם קצת נהפכתי תלויה רגשית בו, ולכן כל כך קשה לי. ואולי זה פשוט העובדה שהוא היה הבנאדם היחיד בחיים שלי, ועכשיו אני פשוט ממש בודדה. אני כל הזמן חושבת על איך שהייתי רוצה להחזיר את הזמן לאחרור, מכיוון שהפרידה הזאת הייתה גם קצת אשמתי. בחודשים האחרונים שלפני הפרידה, אני הרגשתי מאוכזבת ממנו מכל מיני דברים, והתחלתי להגיד לו שאולי אנחנו לא מתאימים, כי כנראה שזה מה שהרגשתי באמת. בהתחלה הוא לא היה מוכן לקבל את זה, אבל לאט לאט כנראה שזה התחיל לחלחל אליו, וזה יצר ריחוק בינינו שבסופו של דבר הוביל לפרידה. כשאמרתי לו את הדברים האלה, לא באמת רציתי להיפרד ממנו, כי ידעתי איך אני ארגיש כשאני אהיה לבד, אבל גם רציתי שהוא ידע איך אני מרגישה ואולי יחליט לשנות קצת את הגישה שלו, מה שבסוף לא קרה. ובמקום זה באמת נפרדנו. בקיצור, מאז שזה קרה, אני מרגישה שאני במין חלום רע כזה שאני רק רוצה להתעורר ממנו ולא מצליחה. אני מרגישה שלא היינו צריכים להיפרד, שגם אם זה לא היה מושלם עדיין היינו יכולים להמשיך, כי זה גם לא היה כזה רע. וכמו שאמרתי, פשוט רע לי עכשיו. חזרתי שוב למצב של הלבד הזה שהייתי בו בשנים האחרונות לפני שהכרנו, ושרק הוא עוד איכשהוא הוציא אותי ממנו. גם העובדה שהוא ניתק איתי כל קשר, בנאדם שכל כך בטחתי בו וסמכתי עליו, ולא תיארתי לעצמי שהוא ככה יתנהג אליי, עושה לי ממש רע. אחרי שנפרדנו עוד קצת היו בינינו דיבורים במסנג'ר, וכל פעם שאמרתי לו שאני מתגעגעת ורמזתי שאני מעוניינת לחזור, הוא רק אמר דברים הפוכים, שממש הכאיבו לי לשמוע. בנאדם שכל כך אהב אותי, והיה מאוהב בי והכל, אני לא מאמינה איך הוא פשוט מתנהג כמו איזה רובוט חסר רגשות, כמו איזה מישהו זר שלא היה בינינו כלום. אני יודעת שאני צריכה למצוא את הכוח בתוכי, עם או בלי חברים, ולהיות חזקה, אבל זה פשוט קשה לי. למרות שאני בוגרת לגילי אני עוד ילדה, ואין לי כוח כל הזמן להתמודד עם אותן הבעיות, אותה התחושה המוכרת של הבדידות והיאוש. בחודש הבא אני צריכה להתחיל שירות לאומי באיזה שהוא משרד, ואין שם שום צעירים, חוץ מעוד איזה שתי בנות שירות, אז ככה שהרבה אנשים אני לא אכיר שם. אני מיואשת מהכל ובאמת מרגישה לפעמים שאין לי כל כך למה לחיות. אם מישהו יכול להוציא אותי מההרגשה הזאת, אני אודה לו.