בעיה
אני בן 27 בדיכאון כבר 5 שנים, גר לבד, בקושי יוצא מהבית, ניתקתי קשר עם כל החברים, באמצע תואר לא פשוט שאת רובו אני משתדל לעשות מהבית ולא להגיע לשיעורים. כל היום אני לבד עם עצמי.
בזמן האחרון, בעקבות שינויים קטנים באורח החיים (ספורט, תזונה וכד') אני מתחיל להרגיש מעט יותר טוב ויציב אבל מודע לכך שאין לכך הרבה משמעות כל עוד לא אפתור את הבעיה שהכניסה אותי לדיכאון ולהתבודדות מלכתחילה. אולי בקרוב אצליח לעשות צעד ואתחיל לעבוד על הבעיה.
תמיד ראיתי (או ניסיתי לשכנע את העצמי) את הבית של הורים כמקום מפלט שבו אין דאגות.
כבר לא מעט זמן יש לי בעיה שקשורה לאבא שלי שמאוד הערכתי וכיבדתי.
כבר תקופה ארוכה התחלתי לקבל את ההבנה שאבא שלי הוא לא האדם הכי מוסרי בעולם, לא ליברל בכלל ולא מקבל את השונה (מבדיחות בלתי פוסקות על שמנים, גזענות בלתי פוסקת, מעשים ש"לא נכון" לעשות ולא אוכל לפרט ועוד ועוד ועוד) כשאחים שלי הם ההפך הגמור. אם היו לוקחים את האופי של אבא שלי ושמים באדם זר לי לא היתה לי שום סימפטיה, בלשון המעטה, לאותו אדם.
ביחד עם זאת, בשנתיים האחרונות, עקב מצבי החברתי אני מרגיש שאני מהווה אכזבה לאבי שלא מפסיק לזלזל בי באופן שפוגע בי עמוקות (יותר ממה שאני מוכן להודות), וכמובן כמו הרבה אנשים אחרים אני רגיש וקשוב למה שההורים אומרים. רגישות זו, למרות ואולי עקב הזלזול, לאחרונה החלה לדעוך. אני מרגיש עם הזמן שהאופי של אבא שלי לא נעים לי יותר ויותר לא טוב לי להיות קרוב אליו. הוא מקטין אותי ורק גורם לי להרגיש יותר רע עם עצמי. עצוב לי להגיע לבית, למקום היחיד עם אנשים שהיה בשבילי "מקלט" ולצאת משם כל פעם בהרגשה לא טובה שאני סוחב עמי מספר ימים. הדבר הכי קשה בעניין הוא שיש לי בעיה שגרמה לי להיות במצב הזה של התבודדות, שמסבירה את מצבי (שכנראה שלפחות פסיכולוגים יכולים להבין) ואין לי שום יכולת לשתף שום אדם בעולם.
ברור לי שיחסים בין אב לבן הם מאוד מורכבים ואין לכם יכולת לראות את התמונה בשלמותה.
יש לציין, שאבי דואג לנו בהרבה מאוד מובנים, בעיקר חומריים, שלא יחסר לנו כלום אף פעם.
בשורה התחתונה, מה עושים במצב כזה?
בשלוש-ארבע שעות, פעם בשבועיים שאני בא הביתה, פשוט סופגים? בולעים את הגלולה וממשיכים לחיות כרגיל? זה בכלל אפשרי?
אני בן 27 בדיכאון כבר 5 שנים, גר לבד, בקושי יוצא מהבית, ניתקתי קשר עם כל החברים, באמצע תואר לא פשוט שאת רובו אני משתדל לעשות מהבית ולא להגיע לשיעורים. כל היום אני לבד עם עצמי.
בזמן האחרון, בעקבות שינויים קטנים באורח החיים (ספורט, תזונה וכד') אני מתחיל להרגיש מעט יותר טוב ויציב אבל מודע לכך שאין לכך הרבה משמעות כל עוד לא אפתור את הבעיה שהכניסה אותי לדיכאון ולהתבודדות מלכתחילה. אולי בקרוב אצליח לעשות צעד ואתחיל לעבוד על הבעיה.
תמיד ראיתי (או ניסיתי לשכנע את העצמי) את הבית של הורים כמקום מפלט שבו אין דאגות.
כבר לא מעט זמן יש לי בעיה שקשורה לאבא שלי שמאוד הערכתי וכיבדתי.
כבר תקופה ארוכה התחלתי לקבל את ההבנה שאבא שלי הוא לא האדם הכי מוסרי בעולם, לא ליברל בכלל ולא מקבל את השונה (מבדיחות בלתי פוסקות על שמנים, גזענות בלתי פוסקת, מעשים ש"לא נכון" לעשות ולא אוכל לפרט ועוד ועוד ועוד) כשאחים שלי הם ההפך הגמור. אם היו לוקחים את האופי של אבא שלי ושמים באדם זר לי לא היתה לי שום סימפטיה, בלשון המעטה, לאותו אדם.
ביחד עם זאת, בשנתיים האחרונות, עקב מצבי החברתי אני מרגיש שאני מהווה אכזבה לאבי שלא מפסיק לזלזל בי באופן שפוגע בי עמוקות (יותר ממה שאני מוכן להודות), וכמובן כמו הרבה אנשים אחרים אני רגיש וקשוב למה שההורים אומרים. רגישות זו, למרות ואולי עקב הזלזול, לאחרונה החלה לדעוך. אני מרגיש עם הזמן שהאופי של אבא שלי לא נעים לי יותר ויותר לא טוב לי להיות קרוב אליו. הוא מקטין אותי ורק גורם לי להרגיש יותר רע עם עצמי. עצוב לי להגיע לבית, למקום היחיד עם אנשים שהיה בשבילי "מקלט" ולצאת משם כל פעם בהרגשה לא טובה שאני סוחב עמי מספר ימים. הדבר הכי קשה בעניין הוא שיש לי בעיה שגרמה לי להיות במצב הזה של התבודדות, שמסבירה את מצבי (שכנראה שלפחות פסיכולוגים יכולים להבין) ואין לי שום יכולת לשתף שום אדם בעולם.
ברור לי שיחסים בין אב לבן הם מאוד מורכבים ואין לכם יכולת לראות את התמונה בשלמותה.
יש לציין, שאבי דואג לנו בהרבה מאוד מובנים, בעיקר חומריים, שלא יחסר לנו כלום אף פעם.
בשורה התחתונה, מה עושים במצב כזה?
בשלוש-ארבע שעות, פעם בשבועיים שאני בא הביתה, פשוט סופגים? בולעים את הגלולה וממשיכים לחיות כרגיל? זה בכלל אפשרי?