בעיה קיומית (../images/Emo35.gif)
ובכן, לאור בקשתה של אפי להעלאת בעיות קיומיות, אנסה להעלות עוד בעיה שלי. כעקרון, לא תכננתי להעלות את זה עכשיו, אלא לתת לזה עוד קצת זמן, אבל בגלל שהיא ביקשה כ"כ יפה, אני מוכן לנסות... אז ככה, מי ששם לב להודעות הקודמות שלי, אולי זוכר שאני יוצא עם מישהי בימים אלה. אנחנו מכירים מתחילת אוקטובר, התחלנו לצאת באמצע אוקטובר, ואנחנו עדיין יוצאים היום. הבעיה היא שהיא עדיין "הבחורה שאני יוצא איתה". לא "החברה שלי", "My Significant other" או משהו כזה. סתם "הבחורה שאני יוצא איתה". זה שם תואר די ארוך, לא? כבר יצאנו 6 או 7 פעמים, אנחנו מדברים בטלפון כל יומיים בערך, אני מכיר את החברות והחברים שלה, וגם יצאנו איתם כמה פעמים, ועדיין, אני מרגיש שאנחנו לא "ביחד". יש משהו בהתנהגות שלה, שגורם לי להרגיש שהיא לא שלמה ביחס לקשר הזה. לדוגמא - היא לא מרימה אלי טלפון, אלא אם אני מבקש ממנה שתתקשר כשהיא יכולה, כשהיא מתפנית, כשהיא מתעוררת וכו´. כשאני מתקשר, אנחנו מדברים, ונשמע שהיא רוצה לדבר, אבל חסרה לי ההדדיות הזאת. תמיד כשאנחנו נפרדים בסוף הערב, יש מעין Awkwardness כזו, שאנחנו לא יודעים בדיוק מה לומר או לעשות, אז מסיימים בנשיקה חטופה על השפתיים, "ביי" קצר, וכל אחד הולך לדרכו. וכל פעם מחדש, אני נכנס לאוטו וחושב מה לא עשיתי טוב הפעם - האם הייתי צריך להיות יותר אסרטיבי? האם אני צריך לחכות? אני לא יודע... היא בחורה שבאה מבית דתי. היא קצת יותר ליברלית מההורים שלה - לא אוכלת כשר בהכרח - אבל היא עדיין שומרת שבת, וזה מאוד מפריע לקשר, כי אין לנו הרבה זמן פנוי להפגש; היא חוזרת מאוחר מהצבא, כך שערבי אמצע שבוע לא אפשריים לרוב. מה שמשאיר רק את חמישי ומוצ"ש. כל פגישה שלנו כרוכה בנסיעה, כי אנחנו גרים רחוק, אז אין ממש ספונטניות בעניין - כל אחד צריך את האוטו של ההורים בשביל שנפגש. עניין אחד אחרון - עוד לא סיפרתי עליה לאמאבא. אני לא רוצה להתמודד עם המבט המצפה של אמא שלי, כל פעם כשאני יוצא אליה, או חוזר מפגישה איתה. לא רוצה שאלות בנוסח "איך היה?", לא רוצה שהיא תחשוב "אולי סוף סוף תהיה לו חברה", שתצפה שמשהו יקרה, שתנסה לתת לי עצות כדי שאני לא אפשל, שתחשוב "הילד הקטן שלי גדל" (עם צירה או סגול ב"ד". עידן, מה את אומרת?). יש לי נסיון רע עם הדברים האלה, אז החלטתי שאני בא אליה רק עם עובדות גמורות - "אמא, אני רוצה להגיד לך שיש לי חברה". וזהו. אבל זה לוקח יותר מדי זמן. רציתי שזה ייצא קצר. לצערי, הארכתי מעט. בכל מקרה, אני אודה לכם אם תקראו את הכל, עד הסוף, ותכתבו משהו. כל דבר. אני צריך את זה... תודה, עידניד.
ובכן, לאור בקשתה של אפי להעלאת בעיות קיומיות, אנסה להעלות עוד בעיה שלי. כעקרון, לא תכננתי להעלות את זה עכשיו, אלא לתת לזה עוד קצת זמן, אבל בגלל שהיא ביקשה כ"כ יפה, אני מוכן לנסות... אז ככה, מי ששם לב להודעות הקודמות שלי, אולי זוכר שאני יוצא עם מישהי בימים אלה. אנחנו מכירים מתחילת אוקטובר, התחלנו לצאת באמצע אוקטובר, ואנחנו עדיין יוצאים היום. הבעיה היא שהיא עדיין "הבחורה שאני יוצא איתה". לא "החברה שלי", "My Significant other" או משהו כזה. סתם "הבחורה שאני יוצא איתה". זה שם תואר די ארוך, לא? כבר יצאנו 6 או 7 פעמים, אנחנו מדברים בטלפון כל יומיים בערך, אני מכיר את החברות והחברים שלה, וגם יצאנו איתם כמה פעמים, ועדיין, אני מרגיש שאנחנו לא "ביחד". יש משהו בהתנהגות שלה, שגורם לי להרגיש שהיא לא שלמה ביחס לקשר הזה. לדוגמא - היא לא מרימה אלי טלפון, אלא אם אני מבקש ממנה שתתקשר כשהיא יכולה, כשהיא מתפנית, כשהיא מתעוררת וכו´. כשאני מתקשר, אנחנו מדברים, ונשמע שהיא רוצה לדבר, אבל חסרה לי ההדדיות הזאת. תמיד כשאנחנו נפרדים בסוף הערב, יש מעין Awkwardness כזו, שאנחנו לא יודעים בדיוק מה לומר או לעשות, אז מסיימים בנשיקה חטופה על השפתיים, "ביי" קצר, וכל אחד הולך לדרכו. וכל פעם מחדש, אני נכנס לאוטו וחושב מה לא עשיתי טוב הפעם - האם הייתי צריך להיות יותר אסרטיבי? האם אני צריך לחכות? אני לא יודע... היא בחורה שבאה מבית דתי. היא קצת יותר ליברלית מההורים שלה - לא אוכלת כשר בהכרח - אבל היא עדיין שומרת שבת, וזה מאוד מפריע לקשר, כי אין לנו הרבה זמן פנוי להפגש; היא חוזרת מאוחר מהצבא, כך שערבי אמצע שבוע לא אפשריים לרוב. מה שמשאיר רק את חמישי ומוצ"ש. כל פגישה שלנו כרוכה בנסיעה, כי אנחנו גרים רחוק, אז אין ממש ספונטניות בעניין - כל אחד צריך את האוטו של ההורים בשביל שנפגש. עניין אחד אחרון - עוד לא סיפרתי עליה לאמאבא. אני לא רוצה להתמודד עם המבט המצפה של אמא שלי, כל פעם כשאני יוצא אליה, או חוזר מפגישה איתה. לא רוצה שאלות בנוסח "איך היה?", לא רוצה שהיא תחשוב "אולי סוף סוף תהיה לו חברה", שתצפה שמשהו יקרה, שתנסה לתת לי עצות כדי שאני לא אפשל, שתחשוב "הילד הקטן שלי גדל" (עם צירה או סגול ב"ד". עידן, מה את אומרת?). יש לי נסיון רע עם הדברים האלה, אז החלטתי שאני בא אליה רק עם עובדות גמורות - "אמא, אני רוצה להגיד לך שיש לי חברה". וזהו. אבל זה לוקח יותר מדי זמן. רציתי שזה ייצא קצר. לצערי, הארכתי מעט. בכל מקרה, אני אודה לכם אם תקראו את הכל, עד הסוף, ותכתבו משהו. כל דבר. אני צריך את זה... תודה, עידניד.
אתה גם דיי חדש, נכון? <
