Private Diary
New member
בעיה קטנה
היי, זו הפעם הראשונה שלי בפורום. רציתי לספר על בעיה קטנה שצצה לי. אני בד"כ לא נוהג לספר לאנשים על בעיות שישנם אצלי, ושומר הכל בלב. מן הסתם, אני מוצא פתרון לכל בעיה, וגם לזו, עליה אני הולך לספר, מצאתי כבר פתרון, אבל לעולם לא תזיקנה דעות נוספות. אני נער, די פעיל מבחינה התנדבותית וחברתית. לא תמיד היה כך. בד"כ הייתי ילד הרחוב, שלא לומד, ותמיד ניסיתי להכנס לחברה, ולהיות "מקובל". אולם, אף פעם זה לא הלך, ותמיד מצאתי עצמי מנודה מהחברה, ומושפל. כשהגעתי לכיתה ו', הבנתי שאין מה לנסות להכנס לחברה בכל פעם. וכך היה. כל כיתה ו', התעסקתי בלימודים, קבלתי ערכים של התנדבות, "אדם לאדם אדם", וערכים נוספים. ומה? הבנתי שכך הכי טוב. כך אני הכי שלם עם עצמי. כך, לא איכפת לי מדעותיהם של אחרים. לא איכפת לי מהחברה. אני לא נמצא יותר בתוכה. זה אני, עצמי, ואנוכי. שלושת האנשים עם הכימיה הכי טובה. כמובן, היה מי שניסה להשפיל, ותמיד התעלמתי. נודיתי מרצוני מהחברה, ומכל קשר. היה לי חבר טוב כמובן, אמרתי היי ביי, ומלבד זאת, כלום. הגעתי לחטיבה, ושם, פתאום נהפכתי להיות מקובל יותר. הרבה רצו להיות בחברתי. אבל לא עבר זמן רב, והגעתי לשנתי השנייה בחטיבה. כתוצאה מכיתה ז', עוד פעם ניסיתי להכנס לחברה. ועוד פעם נכשלתי. החזרתי את העבר העגום אותו רציתי להרחיק ולא לראות לעולם. השנה הזו, הסתכמה כנוראית. אבל, הגיע השנה השלישית, ולפניה, החלטתי לחזור לערכיי הישנים. עוד פעם, לא הייתי חלק מאף חברה, ולא ניסיתי גם. התנדבתי למסגרת אחת, וכ"כ היה נעים לי עם המחמאות שקבלתי על הרצון להתנדב, שהתנדבתי למסגרת שנייה. אני אפילו לא שמתי לב שאני עושה זאת בשביל המחמאות. בשביל הפרסום. אבל כך היה. הצטרפתי למועצת התלמידים, שם התמודדתי לתפקיד היו"ר. לא נבחרתי, וכאן התחיל המשבר הראשון שלי. הייתי כ"כ בטוח בעצמי, ולא נבחרתי. זו הייתה מכה קשה. אבל היא עברה. נכנסתי לתפקיד הסגן. יו"ר המועצה, החליט שאני מנסה להשתלט על התפקיד שלו, ושמעתה ואיילך, הוא הבוס. אתם מכירים את המצב שבו אתם מסבירים משהו, ואחרי כמה שעות, עולה לכם לראש ההסבר הכי טוב שיש, ואתם כ"כ מתבאסים שלא חשבתם עליו קודם? כך היה. זו הייתה הבעיה הקטנה. מהמועצה בבי"ס, הלכתי למועצת התלמידים והנוער העירונית. בפגישה הראשונה, חוויתי פריקת מתח גדולה, ונפלטו לי הרבה דברים מהפה, שהותירו אחריי, רושם נוראי. אבל אני הרי רציתי פרסום, רציתי להיות חשוב. כאן היה המשבר השני שלי. התעלמתי ממנו, והמשכתי עם הגרסא הכי טובה שלי. שקטה, תורמת ולא מפריעה. הגיעו הבחירות לתפקידים גם במועצה העירונית. נבחרתי כנציג במועצה המחוזית(בעיקר בגלל שלא היו הרבה מועמדים נוספים), והתמודדתי לתפקיד הדובר. גם כאן הפסדתי. והנה, המשבר השלישי. לקחתי את זה הכי טוב שאני יכול, בעיקר בגלל שבשלב הבחירות, אני חושב שהרושם שנוצר סביבי התאפס. לקחתי עמי לקחים לעתיד, והמשכתי. הייתי אז, גם שותף במועצה המחוזית. שם, הרושם הראשוני, היה די טוב לדעתי. אדם רציני, שלא משחק, ותורם. גם שם הגיע שלב הבחירות לתפקידים. גם הפעם, התמודדתי לתפקיד הדובר, וגם הפעם הפסדתי. חוויתי משבר רביעי. תהיתי הרבה פעמים אחרי הבחירות, בשביל מה אני עושה את כל זה? כל הלחצים, והמתח הנפשי. הבנתי סופסוף שזה רק בשביל שילטפו אותי בראש, ייתגאו בי, ויכירו בי כאדם חשוב. ואז, הגעתי למסקנה, שמהיום, אני הולך לעשות את זה רק בשביל הנוער, בשביל מי שאני מייצג. לפני שלושה ימים, יצאתי עם המועצה המחוזית, לסמינר פסח. היום הראשון, היה מעולה. הגעתי במצב רוח של "הכל יהיה מעולה, תמיד להיות שמח, למרות הכל". ביום השני, התחלקנו לקב', והתחלנו לעבוד. אני אחד, שחייב להביע את הדעה שלו, ולתרום לרעיון. למרות, כולם הגיעו במצב רוח עייף ורע. כל הצעה שהצעתי, נפסלה. הגעתי לרמה של עצבנות, והחלטתי ללכת לקב' אחרת. מאז, כולם הסתכלו עליי בעין אחרת. עין רעה, וכל הסמינר הלך. באותו לילה, החליטו המדריכים לעבוד עלינו, ואמרו שיש משלחת לחו"ל, וואנחנו צריכים לבחור מתוכינו 3 נציגים לאו"ם. היו בחירות דמוקרטיות, ועפ"י מה שהבנתי, רק אני בחרתי בעצמי. הרגשתי עוד פעם חרא. אף אחד אפילו לא חשב עליי כשהצביע. לא שמו עליי. מי אני? אבל בלילה, התחלתי לחשוב. מה איכפת לי אם אף אחד לא שם עליי? אני נמצא שם בשביל הקול של הנוער, נטו. אבל אז חשבתי, בבחירות שנה הבאה, אין לי סיכוי להבחר לאף תפקיד. והגעתי לפתרון. אני אנסה לשפר את הרושם עוד פעם. מה שיהיה, יהיה. אני שם בשביל הנוער נטו. אשמח לשמוע פתרונות נוספים, ותגובות. תודה.
היי, זו הפעם הראשונה שלי בפורום. רציתי לספר על בעיה קטנה שצצה לי. אני בד"כ לא נוהג לספר לאנשים על בעיות שישנם אצלי, ושומר הכל בלב. מן הסתם, אני מוצא פתרון לכל בעיה, וגם לזו, עליה אני הולך לספר, מצאתי כבר פתרון, אבל לעולם לא תזיקנה דעות נוספות. אני נער, די פעיל מבחינה התנדבותית וחברתית. לא תמיד היה כך. בד"כ הייתי ילד הרחוב, שלא לומד, ותמיד ניסיתי להכנס לחברה, ולהיות "מקובל". אולם, אף פעם זה לא הלך, ותמיד מצאתי עצמי מנודה מהחברה, ומושפל. כשהגעתי לכיתה ו', הבנתי שאין מה לנסות להכנס לחברה בכל פעם. וכך היה. כל כיתה ו', התעסקתי בלימודים, קבלתי ערכים של התנדבות, "אדם לאדם אדם", וערכים נוספים. ומה? הבנתי שכך הכי טוב. כך אני הכי שלם עם עצמי. כך, לא איכפת לי מדעותיהם של אחרים. לא איכפת לי מהחברה. אני לא נמצא יותר בתוכה. זה אני, עצמי, ואנוכי. שלושת האנשים עם הכימיה הכי טובה. כמובן, היה מי שניסה להשפיל, ותמיד התעלמתי. נודיתי מרצוני מהחברה, ומכל קשר. היה לי חבר טוב כמובן, אמרתי היי ביי, ומלבד זאת, כלום. הגעתי לחטיבה, ושם, פתאום נהפכתי להיות מקובל יותר. הרבה רצו להיות בחברתי. אבל לא עבר זמן רב, והגעתי לשנתי השנייה בחטיבה. כתוצאה מכיתה ז', עוד פעם ניסיתי להכנס לחברה. ועוד פעם נכשלתי. החזרתי את העבר העגום אותו רציתי להרחיק ולא לראות לעולם. השנה הזו, הסתכמה כנוראית. אבל, הגיע השנה השלישית, ולפניה, החלטתי לחזור לערכיי הישנים. עוד פעם, לא הייתי חלק מאף חברה, ולא ניסיתי גם. התנדבתי למסגרת אחת, וכ"כ היה נעים לי עם המחמאות שקבלתי על הרצון להתנדב, שהתנדבתי למסגרת שנייה. אני אפילו לא שמתי לב שאני עושה זאת בשביל המחמאות. בשביל הפרסום. אבל כך היה. הצטרפתי למועצת התלמידים, שם התמודדתי לתפקיד היו"ר. לא נבחרתי, וכאן התחיל המשבר הראשון שלי. הייתי כ"כ בטוח בעצמי, ולא נבחרתי. זו הייתה מכה קשה. אבל היא עברה. נכנסתי לתפקיד הסגן. יו"ר המועצה, החליט שאני מנסה להשתלט על התפקיד שלו, ושמעתה ואיילך, הוא הבוס. אתם מכירים את המצב שבו אתם מסבירים משהו, ואחרי כמה שעות, עולה לכם לראש ההסבר הכי טוב שיש, ואתם כ"כ מתבאסים שלא חשבתם עליו קודם? כך היה. זו הייתה הבעיה הקטנה. מהמועצה בבי"ס, הלכתי למועצת התלמידים והנוער העירונית. בפגישה הראשונה, חוויתי פריקת מתח גדולה, ונפלטו לי הרבה דברים מהפה, שהותירו אחריי, רושם נוראי. אבל אני הרי רציתי פרסום, רציתי להיות חשוב. כאן היה המשבר השני שלי. התעלמתי ממנו, והמשכתי עם הגרסא הכי טובה שלי. שקטה, תורמת ולא מפריעה. הגיעו הבחירות לתפקידים גם במועצה העירונית. נבחרתי כנציג במועצה המחוזית(בעיקר בגלל שלא היו הרבה מועמדים נוספים), והתמודדתי לתפקיד הדובר. גם כאן הפסדתי. והנה, המשבר השלישי. לקחתי את זה הכי טוב שאני יכול, בעיקר בגלל שבשלב הבחירות, אני חושב שהרושם שנוצר סביבי התאפס. לקחתי עמי לקחים לעתיד, והמשכתי. הייתי אז, גם שותף במועצה המחוזית. שם, הרושם הראשוני, היה די טוב לדעתי. אדם רציני, שלא משחק, ותורם. גם שם הגיע שלב הבחירות לתפקידים. גם הפעם, התמודדתי לתפקיד הדובר, וגם הפעם הפסדתי. חוויתי משבר רביעי. תהיתי הרבה פעמים אחרי הבחירות, בשביל מה אני עושה את כל זה? כל הלחצים, והמתח הנפשי. הבנתי סופסוף שזה רק בשביל שילטפו אותי בראש, ייתגאו בי, ויכירו בי כאדם חשוב. ואז, הגעתי למסקנה, שמהיום, אני הולך לעשות את זה רק בשביל הנוער, בשביל מי שאני מייצג. לפני שלושה ימים, יצאתי עם המועצה המחוזית, לסמינר פסח. היום הראשון, היה מעולה. הגעתי במצב רוח של "הכל יהיה מעולה, תמיד להיות שמח, למרות הכל". ביום השני, התחלקנו לקב', והתחלנו לעבוד. אני אחד, שחייב להביע את הדעה שלו, ולתרום לרעיון. למרות, כולם הגיעו במצב רוח עייף ורע. כל הצעה שהצעתי, נפסלה. הגעתי לרמה של עצבנות, והחלטתי ללכת לקב' אחרת. מאז, כולם הסתכלו עליי בעין אחרת. עין רעה, וכל הסמינר הלך. באותו לילה, החליטו המדריכים לעבוד עלינו, ואמרו שיש משלחת לחו"ל, וואנחנו צריכים לבחור מתוכינו 3 נציגים לאו"ם. היו בחירות דמוקרטיות, ועפ"י מה שהבנתי, רק אני בחרתי בעצמי. הרגשתי עוד פעם חרא. אף אחד אפילו לא חשב עליי כשהצביע. לא שמו עליי. מי אני? אבל בלילה, התחלתי לחשוב. מה איכפת לי אם אף אחד לא שם עליי? אני נמצא שם בשביל הקול של הנוער, נטו. אבל אז חשבתי, בבחירות שנה הבאה, אין לי סיכוי להבחר לאף תפקיד. והגעתי לפתרון. אני אנסה לשפר את הרושם עוד פעם. מה שיהיה, יהיה. אני שם בשביל הנוער נטו. אשמח לשמוע פתרונות נוספים, ותגובות. תודה.