בעיה משפחתית

[מתאמצת]

בעיה משפחתית

אתם אחלה פורום, עם אנשים חכמים ושנונים, ולכן אני רוצה להתייעץ בבעיה שמטרידה אותי מאוד. יש לי בן בגיל ההתבגרות שחי עם אביו.בגלל שאביו חי בעיר אחרת ואנחנו במרכז הוא בא אלי לעתים מזומנות לשישי שבת, מביא הרבה חברים (שנשארים לישון) ויוצא לבלות. אבל הוא לא מסכים להיות איתנו בארוחת ערב משפחתית שאנחנו מקיימים כל שבוע, ומעדיף לאכול עם אביו. זה הולך ככה: מגיע אלינו אחרי בית הספר, נח צהריים, לפנות ערב אבא שלו לוקח אותו לאכול איתו ביחד, אחר כך חוזר אלינו הביתה, בד"כ עם עוד 2-3 חברים והם מתארגנים ליציאה. יוצאים, חוזרים לפנות בוקר, ישנים עד שבת מאוחר, אוכלים ושותים ובמוצ"ש הולכים. כמה פעמים ביקשתי והסברתי שנורא חשוב לי שיהיה איתנו בארוחה המשפחתית ושזה לא נעים שכולם באים (סבתא, דודים, ילדים של בעלי)והוא מתעקש לבלות את הזמן הזה עם אביו. מה אתם אומרים?

 

[dana2909]

כמה שאלות

בן כמה הבן? כמה זמן אתם גרושים (או פרודים)? האם דיברת רק אם האב, או שהבן מודע גם הוא לבקשה שלך?

 

[מיטללל]

מה הסיבות לכך שכל כך חשוב לו לאכול

עם אביו את ארוחת יום שישי? הוא מסביר לך? הייתכן שזה מנופלציה רגשית של אבא שלו? "שלא רוצה לאכול ביום שישי לבד להבדיל ממך עם המשפחה הגדולה?". מוזר. הרי הוא גר איתו. אני לא מבינה למה אחת לכמה זמן הוא לא יכול לבלות שישי שבת איתכם נטו. בעיקר שאת אומרת שאתם לא גרים באותו עיר. לא מטריח את האבא לעשות כל המסעות הולך חוזר האלו?

 

[מתאמצת]

תשובות לדנה ומיטל

הוא בן 17 ואני גרושה מאבא שלו מאז שהוא תינוק. לאבא שלו יש משפחה בתל אביב והוא לוקח אותו אליהם. אין טעם לדבר עם אבא שלו. השיחות לא עוזרות וזה בלשון המעטה. הוא אומר שהוא מעדיף לאכול עם המשפחה של האבא שלו וזהו. השאלה היא עד כמה לתת לו לרכב עלינו ולהשתמש בנו כבית מלון/ שירותי הסעה בחינם כאשר הוא לא נענה לבקשתי להיות איתנו גם בארוחה המשפחתית.

 

[מיטללל]

אני לא בטוחה שאת צריכה להציב לו

אולטימטיום, כלומר אני מפחדת שהתגובה שלו תהיה בכלל להפסיק לבוא אליך. אבל כן גבולות חיוניים. לא יודעת. אני לא מבינה למה באופן קבוע אחרי היציאות הוא בא עם החברים שלו אליך. יכול להיות שזה בגלל שאת גרה בת"א וככה הם מנצלים את האפשרות לצאת למסיבות שם? יכול להיות שהוא מתעקש ללכת לאכול אצל אביו כדי שכך לאחר מכן הוא יכול להסיע אותו ואת החברים שלו אליך. ואם לא כך, לא יהיה להם איך להגיע לעיר בה את גרה? אולי תוכלו למצוא איזה דרך גישור? אין כזה דבר "מעדיף לאכול עם אבא שלו וזהו". נסי לדבר איתו על זה. תסבירי לו שוב ושוב כמה חשוב לך מעט זמן איכות איתו לבד. שאת מתגעגעת אליו. שאת שמחה שהוא מרגיש נוח להביא חברים שלו אליך ושהם מרגישים בבית שלך נוח אבל כדי שהמנהג הזה ימשיך, הוא צריך להיות איתך גם לבד כדי שתוכלו לדבר על הנושאים היותר אישיים. תבדקי שוב אם הבעיה היא עניין ההגעות של החברים, ואם כן תנסו למצוא דרך אחרת שהם יבואו...

 

[מתאמצת]

איפה הקו בין גבולות לאולטימטום?

הסברתי לו שוב ושוב כמה זה חשוב לי. לבד וגם ביקשתי מאנשים אחרים שיסבירו לו. כאשר לא מתקיימת ארוחת ערב אצל אבא שלו הוא כן נשאר איתנו, אבל זה לא קורה הרבה לצערי. אין בעיה עם החברים שלו והם מתקבלים אצלנו בברכה. בפעם האחרונה הצעתי לו שיבוא אלינו רק כאשר הוא יודע שיוכל לאכול איתנו, והוא בכ"ז הלך לאכול עם אבא שלו ומאוד התרגז שאמרתי לו "אם כך, אז תישאר גם לישון שם". אבא שלו לא לוקח אותו אח"כ לבילויים שלו. הוא חוזר אלינו אחרי האוכל ומהבית שלנו מתארגן ליציאה (והרבה פעמים אני מסיעה אותו). תודה על ההתייחסות המהירה והאכפתית.

 

[dana2909]

זו בעיה מסובכת

והחלטתי שאני לוקחת את הלילה ולא עונה ישר. וגם היום התשובה לא ממש באה לי. הבעיה היא שילד בן 17 הוא כבר כמעט בחור מבוגר לכל דבר, ומצד שני הוא עדיין ילד. מאד יכול להיות שהוא נתון למניפולציות של האבא. אני חושבת שדיבורים עם האבא לא יובילו לשום מקום. פשוט, ניסית את זה והבנאדם פשוט לא משתף פעולה וחבל. הדרך היחידה שלך פה זה דרך הילד. מעבר לשיחות אליו בגובה העיניים, לתת לו להרגיש שההחלטה נתונה בידיו ואת לא זו שתחליט בשבילו מה לעשות. גם אם הוא אמר מה הוא מעדיף צריך להזכיר לו את זה כל הזמן. אבל מצד שני, אין דבר כזה להתייחס לבית שלכם כמו בית מלון. לאיים עליו באולטימטום זה לא ממש נשמע לי. יכול להיות שזה יעבוד אבל יש לי הרגשה שזה יכניס יותר מתח הביתה. זה ממש קשה, איכשהו צריך למצוא את דרך המלך. אל תגרמי לו לבחור בינכם. צריך להגיע לאיזון. אין ספקשאם היה לך את שיתוף הפעולה של האבא זה היה הרבה יותר קל.

 

[אחדמיוחד]

ההתרשמות הראשונית שלי

היא שאת עושה את הדברים נכון, גם אם נראה לך שהם לא מסתדרים לכיוון שהייתי רוצה. חשוב לי להגיד לך את זה קודם כל, לעודד אותך. יש הורים למתבגרים המצויים במצבים יותר פשוטים מזה שאת מתארת, ועדיין נתונים במשא ומתן מייגע ומייאש, סופגים "הפסדים" ועלבונות, תסכולים ומריבות. אז אם אמרת אלף פעם, כנראה לפניך עוד אלף פעמים נוספות. אל תתייאשי, עִמדי על שלך: זהו הבית שלך, צנוע ככל שיהיה, וכאן את ורק את קובעת את החוקים. את מוכנה (כדאי לך) לדון בכך שוב ושוב, לשמוע את הקיטורים ואת הטענות, אבל בסופו של דבר, וזה חייב להיות מוחלט - את קובעת את החוקים. נראה לי קצת, ממה שתיארת, שאת חוסר ההקשבה וחוסר הנכונות לבוא במשא-ומתן, הבן יורש מאביו, בדרך של חיקוי. זה קשה ומאוד לא נעים ומתסכל. נשמע לי שאת פועלת בדרך אחרת ובכיוון אחר. כל שנותר לי לומר לך הוא לא לוותר. אם את לא יכולה לקבוע עם האב את ההסדר המתבקש (והנפוץ) של "שבוע אבא שבוע אמא" - כדגמה לפשרה הוגנת - נסי לקבוע את זה עם הבן. אפילו אם זה אומר לקבוע עובדה לאב. אני מקווה שהייתי ברור, אשמח לעזור עוד. כך או כך, שיהיה לך מוצלח.

 

[מתאמצת]

החבר'ה הצעירים ביניכם - מה דעתכם?

 

[מתאמצת]

מקפיצה

מקפיצה, ותודה לכם

 

[miss tamborin]

אמממ....

לא יודעת אני נוטה להגיד שיש לך בעיה לא קלה.. אממ..את לא רוצה שהיד יפסיק לבוא האב לא מקשיב, מה אתיכולה לעשות? אממ...יום אחד שהילד בא תדברי איתו, שיחה ארוכה רק את והוא בלי אחרים..תסבירי לו מה את מרגישה ומה את רוצה ממנו..ותראי איך הוא יגיב.. אם זה לא אפשרי אז אולי, לא יודעת...אממ הפיתרון שלי לדברים שלא יכולים להיפטר פנים אל פנים הוא טיפשי אבל נראה לי כמו משהו שבאמת עוזר- מכתב, תכתבי לו מכתב..אפילו שלחי אותו בדואר...או תתני לו ביד שייקרא.. לא יודעת אויל זה מה שיעזור..שתכתבי מה את מרגישה ורוצה ממנו... אבל כמובן שהכי טוב זה פנים אל פנים!! חוצמזה, אין לי רעיונות..

 

[מתאמצת]

תודה לכל מי שענה, תבורכו

 

[מיטללל]

החלטת מה תעשי?

 

[מתאמצת]

זו לא שאלה של "החלטת",

המצב כעת שהוא מסרב לבוא אלינו מפני שבפעם האחרונה שהודיע לי שהוא יוצא לאכול עם האבא שלו אמרתי לו "אז תישאר שם גם לישון". זה היה לאחר כמה וכמה פעמים של שיחות ביוזמתי בהן ניסיתי להסביר לו עד כמה לא נעים לי שהוא יוצא בדיוק שאנחנו אוכלים. אכן זה מצב מורכב. זה לא היה אולטימטום מפני שביקשתי ממנו שבאותם פעמים שהוא רוצה להיות עם אבא שלו אז שלא יבוא אלינו, כי ביקור אצלנו רק לצורכי שינה והלנת חברים מעליב אותי. העניין הוא שנראה לי שאם אני מוותרת אני מחזקת אצלו את הדפוס של ניצול שלנו וזלזול בי וברגשות שלי. אני רוצה להאמין שבטווח הארוך זה ישתלם, שהוא יבין שככה לא מתנהגים ושצריך להתייחס גם לצרכים של אחרים מסביבו. אז עכשיו הוא מתעקש ומרגיש המסכן הכי גדול בעולם. יחד עם זאת הוא מסביר לי שבגלל שהוא בן יחיד שלי אני חייבת לעשות מה שהוא רוצה כי אחרת אפסיד אותו לגמרי.

 

[מיטללל]

<עידוד. עידוד.>

לדעתי את עושה את הדבר הנכון. אני בטוחה שזה קשה לך.. אבל לטווח הארוך זה חיוני. בימים האלו תמשיכי לדבר איתו ולהסביר לו כמה את אוהבת אותו ושהבית שלך זה הבית שלו והוא תמיד מוזמן אליו.. עם הימים הוא ירגע והכעס יעבור לו.... אני מקווה.

 

[zimes]

חשבתי חשבתי

והנה רעיון: נסי לקבוע אתו פגישות. לא "תבוא לשבת", אלא "בוא נשב בבית קפה/מסעדה. מתי נוח לך?" את בהחלט יכולה לעשות את זה כשנוח לו - למשל - לאסןף אותו מאיפשהו שהוא צריך, לאכול, ולהסיע אותו לאן שהוא רוצה. אולי דווקא אחרי בית ספר. אולי ללכת לסרט ולקנח בגלידה. תראי - כעובדה - אין ביניכם יחסי אמא-בן רגילים. במשפחות רגילות, רוב הזמן חיים זה לצד זה, ובין לבין מחליפים מילה, מחייכים בוקר טוב, מקטרים על משהו... במקרה שלכם, כשבנך מגיע אליך, הוא לא "בבית" אלא במין אכסניה זמנית, ואז מערכת היחסים עם האנשים שנמצאים במקום היא מאוד קורקטית. אני גם מניחה שחשוב לך יותר לדבר אתו מעט מאשר שדווקא יאכל עם משפחתך, או יראה אצלך את החדשות של שישי בערב, נכון? גם מכאן באה המחשבה של בילוי נטו. אני בהחלט רואה את החסרונות של זה (חוסר המשפחתיות). אבל אי אפשר, כרגע, לקבל הכל.

- מאוד כואב לקרוא מה שעובר עליכם.

 

[מתאמצת]

תודה תודה לכם על ההתייחסות

 

[אפי היקרה]

ואני מתנצלת שלא הייתי פה

ביומיים האחרונים כדי לענות. אני מניחה שכמה מהתשובות בהחלט משקפות את דעתי הפרטית, והיא לתת לו את החופש שלו, בלי לחצים ובלי איומים. בדרך הזו הוא ירגיש שאת סומכת עליו, מוכנה לחיות עם ההחלטות שלו (בגיל הבעייתי והבלתי נסבל ההוא), ושאת מקבלת אותו כמו שהוא. הוא רק יודה לך על זה יותר מאוחר. כמובן שלא יזיק לבלות איתו בהזדמנויות אחרות, אבל זה כבר נושא אחר.