בעיה מטרידה
אני בחורה בת 21 עם החבר (בן 23) כבר למעלה מ-4 שנים. אין לנו דירה יחד, אבל מתוך זה, בערך שנתיים צמודים אחד לשני (אפשר להגיד סוג של "גרים יחד"), עם חברות עמוקה מאוד.
בקצרה, אין בחורים כמוהו. אין לי איך לתאר, אין בו טיפת רוע או אגו או אנוכיות. אוהב אותי אהבת אמת, חזקה מאוד. אהבה ללא תנאים. כל דבר שאני צריכה- הוא יתאמץ בשבילי, הוא לוקח אותי ברצינות מלאה, בחיים לא מזלזל בי. מתייחס אליי כמו אל יהלום.
כך גם אני כלפיו. או לפחות הייתי עד הזמן האחרון..
הבעיה היא שאני מרגישה שאני לא מחזירה לו את אותה אהבת אמת. אני כן חולקת איתו סיפורים ומשתפת אותו, הוא מעורב בכל ס"מ בחיים שלי, חלק אינטגרלי, פשוט החצי שלי.
אבל עדיין, אני מרגישה שהוא אוהב אותי יותר ממה שאני אוהבת אותו, כלומר הוא אוהב אותי אהבה עיוורת, ואני לעומת זאת, מרגישה שלפעמים אני קצת סולדת, קצת מפנטזת על בחורים אחרים, קצת מרגיזה שאני "מבזבזת" את שנות ה-20 שלי באהבה מונוגמית וטובה ומספקת, במקום לצאת ולבלות ולעשות שטויות ולהכיר בחורים.. הוא גם הראשון שלי ואני לא רוצה שזה יהיה המצב לעד. מבחינת סקס, הסקס בסדר, אבל די רגיל לא מרגש אותי כמו פעם. יש לציין שזה בא והולך בשנה וחצי האחרונה. יש לי חודשים שאני לא מרגישה כך ויש לי חודשים שאני מרגישה שכל התחושות האלה פשוט חזקות ממני!
עוד בעיה שנראית לי לא הגיונית- מבחינה פנימית- אני יודעת שיש לי איכות, יש לי את ההכי טוב שיש, באמת. אבל מבחינה חיצונית- אני מרגישה שהתפשרתי כשבאידאל שלי אני רואה בנזוג גבוה יותר, והעובדה הזו מונעת ממני לראות את ה"טוב".
אני מתנדנדת בין כל מיני מחשבות, איך מסיימים קשר הדוק ואינטנסיבי מאוד של 4 שנים? האם לסיים? האם לא לסיים? האם זו השגרה שגורמת לי להסתכל החוצה?
אני עם תחושות מעורבות ודי מבולבלת- איך אני יודעת אם העתיד שלי הוא איתו? איך יודעים מתי הקשר הוא מתוך כוח ההרגל? (וכוח הרגל עדייו יכול לייצר גם יחסים טובים וחברות טובה)
אני יודעת שאני אוהבת אותו מאוד בתור בנאדם ואני בכלל לא יכולה לדמיין מציאות בלעדיו (כבר ניסינו פעם אחת להיפרד, לא מיוזמתו, וזה פשוט לא הצליח), אבל אולי זו טעות והזוגיות שלנו כבר מתה? אולי אני ממשיכה כי נוח לי?
תודה רבה..
אני בחורה בת 21 עם החבר (בן 23) כבר למעלה מ-4 שנים. אין לנו דירה יחד, אבל מתוך זה, בערך שנתיים צמודים אחד לשני (אפשר להגיד סוג של "גרים יחד"), עם חברות עמוקה מאוד.
בקצרה, אין בחורים כמוהו. אין לי איך לתאר, אין בו טיפת רוע או אגו או אנוכיות. אוהב אותי אהבת אמת, חזקה מאוד. אהבה ללא תנאים. כל דבר שאני צריכה- הוא יתאמץ בשבילי, הוא לוקח אותי ברצינות מלאה, בחיים לא מזלזל בי. מתייחס אליי כמו אל יהלום.
כך גם אני כלפיו. או לפחות הייתי עד הזמן האחרון..
הבעיה היא שאני מרגישה שאני לא מחזירה לו את אותה אהבת אמת. אני כן חולקת איתו סיפורים ומשתפת אותו, הוא מעורב בכל ס"מ בחיים שלי, חלק אינטגרלי, פשוט החצי שלי.
אבל עדיין, אני מרגישה שהוא אוהב אותי יותר ממה שאני אוהבת אותו, כלומר הוא אוהב אותי אהבה עיוורת, ואני לעומת זאת, מרגישה שלפעמים אני קצת סולדת, קצת מפנטזת על בחורים אחרים, קצת מרגיזה שאני "מבזבזת" את שנות ה-20 שלי באהבה מונוגמית וטובה ומספקת, במקום לצאת ולבלות ולעשות שטויות ולהכיר בחורים.. הוא גם הראשון שלי ואני לא רוצה שזה יהיה המצב לעד. מבחינת סקס, הסקס בסדר, אבל די רגיל לא מרגש אותי כמו פעם. יש לציין שזה בא והולך בשנה וחצי האחרונה. יש לי חודשים שאני לא מרגישה כך ויש לי חודשים שאני מרגישה שכל התחושות האלה פשוט חזקות ממני!
עוד בעיה שנראית לי לא הגיונית- מבחינה פנימית- אני יודעת שיש לי איכות, יש לי את ההכי טוב שיש, באמת. אבל מבחינה חיצונית- אני מרגישה שהתפשרתי כשבאידאל שלי אני רואה בנזוג גבוה יותר, והעובדה הזו מונעת ממני לראות את ה"טוב".
אני מתנדנדת בין כל מיני מחשבות, איך מסיימים קשר הדוק ואינטנסיבי מאוד של 4 שנים? האם לסיים? האם לא לסיים? האם זו השגרה שגורמת לי להסתכל החוצה?
אני עם תחושות מעורבות ודי מבולבלת- איך אני יודעת אם העתיד שלי הוא איתו? איך יודעים מתי הקשר הוא מתוך כוח ההרגל? (וכוח הרגל עדייו יכול לייצר גם יחסים טובים וחברות טובה)
אני יודעת שאני אוהבת אותו מאוד בתור בנאדם ואני בכלל לא יכולה לדמיין מציאות בלעדיו (כבר ניסינו פעם אחת להיפרד, לא מיוזמתו, וזה פשוט לא הצליח), אבל אולי זו טעות והזוגיות שלנו כבר מתה? אולי אני ממשיכה כי נוח לי?
תודה רבה..
