בעיה לא מוגדרת
שלום הבעיה שלי כבר קיימת הרבה זמן. אני בן עשרים ושש. אני לא יודע איך ממש להגדיר אותה אבל אנסה. למרות כל הישגי בחיי עד כה אני תמיד מרגיש חסר ערך וכל דבר שהוא לא מושלם ניראה בעיני ככלום. כלומר, אם אני לא גאון על אז אני מרגיש טיפש גמור. זה לא שאני מכוער. הרבה אומרים לי שאני ניראה טוב ואפילו יפה אבל אני מרגיש סתמי ולא מושך. התחושה הכללית בחיי היא שאני חי לריק. אני עוסק באומנות ושואף להתפרנס מזה אבל בנתיים אני לא מסתדר בשום מסגרת "רגילה" כמו עבודה רגילה ובסמסטר הראשון באוניברסיטה נכשלתי בשלושה מבחנים. ידעתי שאם לא אגיע לשיעורים ולא אלמד יש סיכוי שאכשל אבל הדבר לא הזיז לי. חל אצלי מיאוס משמיעת מוזיקה וקריאת ספרים,דבר שפעם הייתי עושה בשפע. אני לא מצליח ליצור קשרים משמעותיים עם בחורות כי אני תמיד מרגיש עצלן מדי, עני מדי או טיפש מדי ולמרות שאני רואה אנשים סביבי שהם לא יותר טובים אבל מצליחים. פעם, בתיכון הייתה לי אנרגיה בשפע. הייתי לומר למבחנים ומצליח, הייתי צוחק ומצחיק אחרים. הייתי שם פס על כולם. אני יודע מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי אבל אין לי את הכוח והסבלנות להשיג את זה. זה ניראה לי שכמעט כל דבר בחיי הוא בעייתי. לקום בבוקר, לישון, ללמוד, לעבוד (למה שכר מינימום? למה לא יותר?), לאהוב, לשנוא, לצחוק (למה דווקא מזה? זה לא מוסרי), לקרוא (למה ספרים כאלה? למה לא באנגלית?), לנגן (למה לא יותר טוב?) אני מת לעשות שינוי בחיים שלי. להיות חכם יותר, עירני יותר, חזק יותר ולפעמים ניראה לי שאני פשוט בנאדם חלש וסופי להכחד. מחשבה מאד מדכאת חיי רצופים מפגשים וטיפולים פסיכולוגיים, רק שלאחרונה ולאחר טיול ארוך בעולם אני לא מוצא שום טעם וכל הדיבורים האלה וההקשבה המזוייפת של הפסיכולוגים ניראית לי צביעות ואני תמיד יוצא מרוקן מהפגישות. האם מישהו מכיר את התחושה? אני שוקל ללכת לטיפול פילוסופי אם יש דבר כזה לאנשים כמוני.
שלום הבעיה שלי כבר קיימת הרבה זמן. אני בן עשרים ושש. אני לא יודע איך ממש להגדיר אותה אבל אנסה. למרות כל הישגי בחיי עד כה אני תמיד מרגיש חסר ערך וכל דבר שהוא לא מושלם ניראה בעיני ככלום. כלומר, אם אני לא גאון על אז אני מרגיש טיפש גמור. זה לא שאני מכוער. הרבה אומרים לי שאני ניראה טוב ואפילו יפה אבל אני מרגיש סתמי ולא מושך. התחושה הכללית בחיי היא שאני חי לריק. אני עוסק באומנות ושואף להתפרנס מזה אבל בנתיים אני לא מסתדר בשום מסגרת "רגילה" כמו עבודה רגילה ובסמסטר הראשון באוניברסיטה נכשלתי בשלושה מבחנים. ידעתי שאם לא אגיע לשיעורים ולא אלמד יש סיכוי שאכשל אבל הדבר לא הזיז לי. חל אצלי מיאוס משמיעת מוזיקה וקריאת ספרים,דבר שפעם הייתי עושה בשפע. אני לא מצליח ליצור קשרים משמעותיים עם בחורות כי אני תמיד מרגיש עצלן מדי, עני מדי או טיפש מדי ולמרות שאני רואה אנשים סביבי שהם לא יותר טובים אבל מצליחים. פעם, בתיכון הייתה לי אנרגיה בשפע. הייתי לומר למבחנים ומצליח, הייתי צוחק ומצחיק אחרים. הייתי שם פס על כולם. אני יודע מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי אבל אין לי את הכוח והסבלנות להשיג את זה. זה ניראה לי שכמעט כל דבר בחיי הוא בעייתי. לקום בבוקר, לישון, ללמוד, לעבוד (למה שכר מינימום? למה לא יותר?), לאהוב, לשנוא, לצחוק (למה דווקא מזה? זה לא מוסרי), לקרוא (למה ספרים כאלה? למה לא באנגלית?), לנגן (למה לא יותר טוב?) אני מת לעשות שינוי בחיים שלי. להיות חכם יותר, עירני יותר, חזק יותר ולפעמים ניראה לי שאני פשוט בנאדם חלש וסופי להכחד. מחשבה מאד מדכאת חיי רצופים מפגשים וטיפולים פסיכולוגיים, רק שלאחרונה ולאחר טיול ארוך בעולם אני לא מוצא שום טעם וכל הדיבורים האלה וההקשבה המזוייפת של הפסיכולוגים ניראית לי צביעות ואני תמיד יוצא מרוקן מהפגישות. האם מישהו מכיר את התחושה? אני שוקל ללכת לטיפול פילוסופי אם יש דבר כזה לאנשים כמוני.
