מסכימה איתך, אבל.
זה באמת סוף מושלם. אבל לסיפור כזה ארוך שליווינו כל כך הרבה זמן והפך להיות משהו כל כך גדול - מגיע סוף אמיתי. כלומר סוף שבו נדע מה קורה עם הדמויות.
אם זה היה מסתיים ב - "היו לי מספיק צרות לכל החיים" זה היה יכול להיות סוף אפי. והייתי רוצה לומר שהייתי מרוצה עם סוף כזה כי זה סוף שמשאיר אותך עם תחושת הרהור, חיוך, ושבאמת מעריכים אותך כקורא. אבל לרובנו קשה עם זה. אנחנו רוצים לדעת מה קרה הלאה וקשה לנו לסיים 10 שנים בשניה אחרי שוולדמורט מת - כי זה כבר הפך להרבה יותר מזה.
השאלה היא איך האפילוג הזה כתוב. כשאני הפכתי דף וגיליתי שיש אפילוג הייתי בעננים. כי לא רציתי שזה ייגמר. במיוחד לא עם הלשון בחוץ. אבל מה שנכון נכון והאפילוג הזה לא כתוב טוב (לטעמי לפחות, כן?). רולינג נפלה בפח דווקא דקה לפני הסוף. לפח של סוף מתוק וטוב - הם חיו באושר עד עצם היום הזה. טוב שהיא לא כתבה את זה באמת.. כמו שאמרו, זו טעות גדולה לקרוא לילדים של הארי בשמות האלו... את לילי עוד אני יכולה להבין אבל כל השאר זה נראה כאילו לא נעים לו אז הוא ניסה לדחוף את כולם... ג'יימס, סיריוס, דמבלדור, סנייפ... הסיבה היחידה הנראית לעין שהוא לא הכניס גם את לופין היא כי טדי כבר נושא את השם שלו.
האזכור של נוויל מאולץ, אף על פי שנחמד לשמוע עליו. פשוט אפשר לעשות את זה יותר מעודן. רעיון טוב לשים לב למאלפוי - סגירת מעגל יפה. הקטע שהבת של ביל ופלר מתנשקת עם טדי נוראי. למה? כי משתמשים בכל ה"יורשים" לדמויות שאנחנו מכירים ואוהבים ומדביקים אותם יחד כאילו זו ברירת מחדל...
מה שאני באמת אהבתי באפילוג זה שהארי מנופף לשלום לילדים שלו כשהם על הרכבת שמתרחקת. אולי קצת דביק אבל פה לא אכפת לי. אני אוהבת את זה. ודבר שני זה העובדה שיש לו ילדים - שזה לא מובן מאליו בכלל. הוא עבר כל כך הרבה ועצם זה שיש לו ילדים מראה שהוא התגבר על הרבה דברים.
קיצור, האפילוג הוא רעיון טוב - הביצוע לא משהו.
