יסלחו לי יתר החברים כאן
אבל אני לא חושבת שרובנו הגענו להורות המאוחרת כבחירה, אלא כאילוץ. ובגיל המתקדם, האילוץ הוא שלא התאפשר להגיע להורות הזאת בגיל מוקדם יותר - מכל סיבה שהיא, החל בחוסר מודעות למשמעות השעון הביולוגי, ועד למצב שבו חוסר ההצלחה נמשך עד גיל מאוחר יותר, וכל מיני סיבות אחרות בדרך. לכן לטעמי לא מדובר כאן בחישובי בעד ונגד. אם בוער בדמכם להיות הורים לעוד ילד - שום נגד לא יעמוד בדרככם לנסות. בטח לא נגד שיועלה כאן. ואם זה פחות מבוער, לא בטוח שבעד זה או אחר ישכנע. אבל בקצרה - סיכויי ההצלחה, כולל בטיפולים פולשניים, הולך ויורד עם הגיל, והוא נמוך למדי בגילכם (בגילך, בת הזוג), הטיפולים ההורמונליים, נגיד בעדינות, לא תורמים לבריאות העוברת אותם, וכאשר תצליחו (אני מאחלת בהצלחה לכל מי שבוחר לנסות בכל מקרה), אתם חוזרים לחיתולים, ללילות בלי שינה, ואז לשמרטפים ויתר השירותים על מנת לא לאבד את החיים שיש לכם כעת. וכמובן, הילד הזה יזכה להורים עד גיל צעיר יותר מאשר בנותיכם הגדולות. כל זה נמצא בצד הנגד. הצד של הבעד הוא אותו אור בעינים (ולא פעם דוק הדמעות) שאני מכירה בפנים שלי כשאני חושבת על שני האוצרות שהופקדו בידי, הראשון כשהייתי בת 45 והשניה כשהייתי בת 48 בערך. (ולא - הם לא נולדו לי. זכיתי לאמץ אותם) (וכן, הם הראשונים שלי). את זה לא ניתן לכמת בשום דרך. מבחינתי היותם בחיי, והיותי בחייהם מצדיקה את כל מסע היסורים של הטיפולים, האכזבות, וההמתנות. לא יודעת אם עזרתי, אבל אלו שתי הפרוטות שלי.