בסערת רגשות

[פרח75]

בסערת רגשות

בנות, אני די מבוהלת ממה שקורה לי לאחרונה. אמי נפטרה לפני 6 שנים ומאז שהיא נפטרה אני מעריצה אותה, מתגעגעת אליה, מתייחסת אליה כאל מלאך. בזמן האחרון (כנראה בעקבות תקשור שעברתי) אני מרגישה כמון כעס כלפיה. כעס על המון דברים שפגעו בי בשנות ההתבגרות, כעס על שלא עזרה לי כשיכלה, כעס על הרבה מהתנהגותה במערכת היחסים שלנו למרות שאני יודעת שאהבה אותה ופשוט היינו שונות. יש בי המון כעס והמון כאב שמתפרץ על הדברים האלה וזה ממש מפחיד אותי. אפילו היתה לי פנטזיה לפני כמה ימים ללכת לבית הקברות ולבעוט בקבר שלה. כמובן שלא עשיתי את זה אבל הפנטזיה הביאה אותי להתקף חרדה מאד קשה כי הרגשתי כמו אדם נחות שלא מכבד את אמו המתה. מה עושים? אני מבולבלת, קרועה, מתביישת, כועסת ואוהבת. הכל ביחד!

 

[סְקָאלִי]

פרח.

לעיתים קרובות אנחנו נוטים לעשות אידיאליזציה של אדם שנפטר. ברור שזה משרת אצלנו צורך מסוים. אבל בשלב מסוים, זה מפסיק להיות פונקציונאלי. כי הרי האדם שנפטר, כמו כל אדם אחר, היה בשר ודם. היו לו מעלות, היו לו חסרונות, היו לו גחמות, והיו לו נקודות חוזק וחולשה. להכיל בתוכנו את מה שהוא היה, זה גם את הטוב וגם את הרע. אחרת אנחנו מתייחסים לדמות פיקטיבית, לא לדמות אנושית. אני מתארת לעצמי שפשוט הרבה שנים ניתבת את האנרגיה ליפות את הזכרון, להתמקד רק בדברים החיוביים. ייתכן שבגלל זה הפרץ העכשוי. אני לא חושבת שזה לא בסדר להתייחס לדברים האלה. אני מניחה שלאחר הפרץ הנוכחי, הדברים יתאזנו, ותוכלי לזכור את אמך כמו שהיא באמת הייתה - אדם אנושי, עם יתרונות ועם חסרונות. אגב, במידה שונה ממך אך בכל זאת, גם אני מידי פעם נתקפת בגלים של תובנות על דברים לא לגמרי מושלמים ... מבינה את הקושי, גם לי זה קשה. אבל גם אני יודעת שאמי, נפלאה ככל שהייתה, הייתה בשר ודם, על כל המשתמע מכך.

 

[אין מלבדך]

היי פרח

אני מאמינה כמו סקאלי, כי התקופה המאוד קשה שאת עוברת עכשיו, נועדה ליצור את האיזון המיוחל שיגיע בסופו של דבר. שנים רבות הללת ופארת את אמך ועכשיו כשהגיעו תובנות חדשות, הן מגיעות גם הן ב"תרכיז", כמו סכר שנפתח ואין לך שליטה עליו. אני חושבת שלהיות מבולבלת, קרועה, כועסת ואוהבת זה לא כל כך רע.....אבל עניין הבושה, אני חושבת שאין לך במה להתבייש, ודעתי המאוד לא מקצועית אומרת לי שהתהליך שאת עוברת כרגע מאוד נחוץ ובריא.

 

[שמחה18]

חשוב שתזכרי שלא לימדו אותם להיות

הורים וגם הם טעו כמו שאנחנו יכולים לטעות לפעמים, לדעתי אם תסלחי לאימך בתוכך ותביני שהיא אולי טעתה אבל אהבה אותך בכל ליבה את תתגברי על הכעס. קבלי חיבוק אוהב שמחה

 

[כיסוף H]

מזכיר לי

שגם אמא שלי התאבלה על אמא שלה מרות ותמיד אמרה שהיתה לה אמא טובה ודואגת, אבל בשנים האחרונות היא פשוט האשימה אותה בהרבה דברים רעים שקרו לה ואמרה שהיא לא סובלת אותה ושהיא היתה אמא גרועה והעדיפה את אחותה ואחיה על פניה. היא דיברה על אמא שלה בעיקר דברים רעים, אבל ברגעיה הקשים היא היתה אומרת "אם אמא שלי היתה יודעת שאני חולה ככה, היא היתה מתאבדת", אמא שלי הבינה את מה שאני מבינה עכשיו, שלפעמים יש מריבות וסכסוכים וממש לא מסתדרים עם אמא, אבל בתכלס, האדם שאוהב אותך הכי הרבה והכי אכפת לו ממך, זה בד"כ אמא.

 

[אמא של יונייי]

כנראה שאני"מקנאה" בכם???

אמי ניפטרה כשהיתי בת 14 . כל השנים לא עצרתי לרגע לחשוב על הדברים האלה כי הם מאוד הכאיבו אז תמיד הדחקתי אותם. היום 16 שנה אחרי אני אמא ל שני גוזלים ובאמת רק ביגלל הפורום הזה אני מרשה לעצמי לחשוב עליה יותר לעומק וזה כל כך כואב שאני פשוט מוצאת את עצמי שוב ילדה בת 14. והכי נורא זה שאני לא זוכרת אותה . אני לא זוכרת איך היא בישלה איך קיפלה כביסה איך חיבקה מה אהבה איך גידלה אותנו??? כאילו שאני לא מכירה אותה ביכלל. אז אתם לפחות זוכרות לטוב או פחות. וזה הרבה מאוד.

 

[חייכנית ואופטימית]

מתוקה, אני חושבת שהרגשות

האלה טבעיים לחלוטין. אצלי המצב הוא שונה, כי אני אף פעם לא עשיתי אידאליזציה של אמי, אולי זה קשור לעובדה שהיא נפטרה שהייתי בגיל הנעורים. הרבה שנים נשאתי עמי את התחושה שאני "לא בסדר" שאני לא אומרת רק דברים טובים על אמי, אבל היום אני מקבלת את זה שהיא הייתה אנושית ואהבתי ואני עדיין אוהבת אותה על התכונות הטובות שלה ועל אף התכונות הפחות טובות שלה, אחרי הכל היא ילדה אותי, גידלה אותי ואהבה אותי.