בסופו..

[אופק דגנית]

בסופו..

של כל תהליך.. נושרים להם כמה קילוגרמים ונוספים להם כמה קימטי הבעה.. ואני בכלל רק בהתחלה...שזה בעצם הכי קשה..כי כבר שנכנסים לשיגרה של זה.. מתרגלים.. בקיצור.. חושבת שאני בדרגה הכי גבוהה..של התמודדות שהחיים הציבו לי.. יש רגעים שנדמה לי שאפשר להתפרק רק ממחשבות..ויש רגעים שכולך מלא חוסן ואתגר..יש מצבים שבהם אתה כלכך כועס על עצמך..ויש רגעים שסולח באומרך<כולנו טועים..ולכולנו יש הזדמנות לשפר..> ומזה אפשר לצאת..כך

או כך

אני מעלה טיפה..לכך..

. תגידו.. היתכן שהמצב הלאומי התאים את עצמו אליי.. ובתפוז יש בכלל ממדי"ם למקרה ש... אחה"צ..טובים.

 

[אופק דגנית]

והשלב..הזה..

בין ההתחלה לסופו.. זה השלב שבו אתה הכי פגיע חלש.. למרות שיש נחישות להשיג משהו..לעבור עוד שלב..חיוני להבא אחריו.. ואם להיות כנה עם עצמי..והחים.. לא שיש לי כלכך הרבה אפשרויות ואופציות.. הרווח הזה.. בין ההתחלה לסופ..כלכל יכול להיפצע בקלות..לפעמים..

 

[אופק דגנית]

אבא..

שוב נסענו אמא אני ואחי הקטן<אוטוטו 30>..לבקר את אבא..שמאושפז כלכך הרבה יש במילה אבא..ויחד עם זאת תחושה של ריק.. ואני יכולה לכתוב על הרגשה שכזו..על זה שאין חבל שמקשר בין המילה לתוכן... בדרך חזרה..שוב אמא מספרת לי קצת על אבא..וכאילו כמו על אדם זר.. אתה לומד מזכרונות של אחר..ושוב מגלה שלא יודעת מי זה אבא..מכירה רק צד אחד שספגתי.. ובטוחה שיש בו עוד.. ואיך בכלל זה נעלם או נשכח..או לא נגלה.. ואמא.. שכלכך מנסה ...ושאת האהבה שלה אתה חש עד עומק נשמתך.. הוסיפה במשפט.."פעם אחותך <הגדולה> אמרה לי..שהיא לא ממש יודעת אם אבא אוהב אותנו באמת".. לילה טוב.. תמיד ידעתי.. שילדיי ידעו בודאות שאוהבים אותם..תחושה שלעולם לא תעלם להם...והם לילה אצל אבא <שלהם>בכלל..