בני בן 27 התאבד

[סוזי10]

בני בן 27 התאבד

הוא התאבד בתליה ביום שישי שעבר ב 15.7.06 לאחר שהיה שרוי בדיכאון עמוק קרוב לשנה . שום טיפול תרופתי לא עזר וגם טיפול בנזעי חשמל לא עזרו . כולל רבנים ופסיכאטרים מהשורה הראשונה . הוא השאיר מכתב ממש לא אישי אבל כתב שהוא סולח ומוחל למי שפגע בו ומבקש שיסלחו לו אם פגע במישהו. היום קמנו מהשבעה ואני מרגישה שלווה מאד. לא כואבת לא מרגישה מצוקה. ולא בוכה. כמובן שכבר שנה הוא איים שיתאבד. היתכן שאני לא נורמלית ? אני פשוט שמחה מאד מאד שהוא לא סבל.עברה עלינו שנה של גהנום ואפילו היו רגעים שאמרתי לעצמי . מה הוא צריך את החיים האלה בכלל הוא אומלל סובל וכואב וגם לא רוצה בכלל לחיות.במשך כל הנה אמר שבסופו של דבר יתאבד , אמר ועשה. במכתבו כתב שלא נצטער יותר מדי כי הוא עוזב את העולם בשמחה. מישהו יכול להסביר לי איך אני מרגישה ממש כאילו כלום? תודה

 

[ש איילת]

לסוזי- מסמסרה (זה לא המחשב שלי)

היי אין לך מושג כמה שאני מבינה אותך. אינני רוצה לפרט כאן, כדי אולי לא לפגוע ביקרים לי אם בטעות יקראו. זה נורמלי מה שאת חשה. להיפך, עם כל הכאב והאבדן זה יתן/נותן לך כוח בהמשך. החיים ממשיכים. ושוב, אינני מפרטת, אני מאוד רוצה אך לא כאן.

 

[ש איילת]

אגב, זו לא איילת אלא זו סמסרה

זה לא המחשב שלי ולא הצלחתי הפעם להחליף את השם משום מה

 

[בשבושונית]

תנחומי לך ותרגישי הכי שפויה בעולם

כאמא לאמא ולילד חולה נפש אני מבינה אותך מכול הלב מי כמוני יודע עד כמה כולם סובלים וגם החולים סובלים שיש להם רגראסיה במחלה וקשה לאזן אותם אני תיקווה שלא תדעי עוד צער וכאב בחיים מחזקת אותך שולחת לך מיכאן חיבוק חם ואוהב אנילא מבינה את השאלה שלך של לא מרגישה כלום לגבי מה האם זה לגבי האובדן ? האם הרגשת הצער . האשמה כול שהיא אני ינסה לענות האשמה את לא צריכה להאשים את עצמך בשום דבר אנימאמינה שעשית הכול בשבילו ושהיה לו איכות חיים לא צריכם להיות לך רגשי אשמה כול שהם גם לא לגבי התאבדות שלו זאות הדרך שהוא בחר והוא מספיק גדול ובגיר ומבין לבחור את החיים שלו והבחירה שלו היתה לא לחיות ככה אז זיכרי אותו בימו הטובים והמאושרים לא צריכים להיות לך שום רגשי אשמה כול שהם הליך קבלת האובדן הוא דבר אינדיוידואלי יש כאלה שישר יש להם פרץ של רגשות ויש כאלה שמפנימים יש כאלה שמרביצים לעצמם ויש כאלה ששקטים כול אחד והאובדן שלו הגעגועים יבואו כי הוא הבן שלך וחלק מימך רק את ת דעי איך לתעל אותם נכון אני מאמינה בכולליבי כי הוא רצה שהסבל של כולם יפסק ואתתמשיכי לחיות ולחייך אחרת הוא לא היה עושה את מה שהוא עשה הצער שלנולא חיב לבוא בבכי ובהכאה עצמית או לבישת שחורים או הרס מישפחתי את יכולה להמשיך לחיות ולהנות מהחיים א ת לא חיבת לאף אחד דין וחשבון לאן את מתעלת את הצער שלך הוא לא חיב להיות חיצוני ומיסכני אני מאמינה בכולליבי שאת עצובה וכואבת ועצובה ואף מיתגעגעת אם כול ההקלה שיש בדר מי כמוני מבין אותך גם אני מוצאת את עצמי כאמא ליד בן 24 חולה בכזיזופרניה שאומרת לעצמי מתי כול הסבל הזה שלו יפסק ובואי אני יגלה לך סוד אני תמיד אומרת לבן השני שלי כי את אחיך אנילא משאירה לך ירושה עם מחר אנ י יחלה במחלה סופנית אנילוקחת אותי יחד איתו בהתאבדותואת זה אני גם יעשה שאנייגיע לגיל מופלג שאני ידע שאני לא יכול יותר לדאוג לו אז תישמי את הצואה שלו ואני מאחלת לך מיכאן כול האושר שבעולם ושוב שלא תדעי צער וכאב לעולם

 

[ערגליה]

...

אני חושבת שכל מה שאת מרגישה זה בסדר לגמרי. אני חושבת גם שגם אם בעתיד תחושותייך יהיו קצת אחרות ושוב ישובו למה שאת חשה כעת זה גם בסדר. לעיתים אדם מחליט לקחת את חייו לא ממקום לא שפוי (אני מודעת לכך שאמירתי אולי תעור ויכוח) אלא כי הוא באמת שלם עם ההחלטה שלו. זה מוזר, זה קה במיוחד כשזה ילד משלך, אני מאמינה, אך יחד עם זה יש את השלמות שלו עם זה, ואת הסבל שחווה. אני מקווה שלא תדעו עוד סבל או קושי או צער.

 

[יש פתח לתקוה]

../images/Emo201.gif רציתי רק לחזק אותך!!!

כתבת בסוף "איך אני מרגישה ממש כאילו כלום", אבל לפני כך כתבת "אני מרגישה שלווה מאד", אז את כן מרגישה... את מרגישה שלווה, ומותר לך!!!!!!!!!!!! אני מניחה, כפי שעולה מדבריך, שהיית מאד במתח ותסכול ועצב בשנה החולפת. "שנה של גהינום" כדבריך. אכן לא קל. משהו מאד מאד מעיק רבץ עליך, וגרם לך בוודאי צער וכאב, וגם לבנך כמו שאת אומרת. בנך בחר בפתרון עבורו. הוא לא שאל ולא התייעץ. כאדם בוגר הוא חי את חייו ואת מותו. יתכן שתרגישי בעוד כמה זמן רגשות אחרים: צער, כאב, געגוע, תסכול... מחשבות "אילו הייתי יכולה...." גם הן לגיטמיות, אני מאד מאד מחזקת אותך, תזכרי בדברים הטובים שהיו, ושהחיים יתנו לך כח להמשיך הלאה, לחייך, לשיר, להיות מלאת תקוה...