בנין עדי עד / פרק ב'
פרק א' היה די מזמן.
חזרתי מחתונה של חברים, בטבע. היה יפה מאוד. ופשוט ביופיו. חוות סוסים שהפכה קצת את צורתה ויהי אור דיסקוטקים.
הוא צייר משהו על המעטפה, בית וילד וילדה. ואני כתבתי איחול.
ואחר כך התמקמנו, החתונה התחילה בארוחה. מעט פרצופים מוכרים, החתן והכלה הם אנשים קרובים ויקרים לנו.
ואז התחילה החופה. 2 חברים ו2 חברות אוחזים בטלית אחת. סליחה, מחזיקים בהתרגשות ענפים שעליהם מתוחה יריעת בד, עליה תלויים צדפות כמו אלה המפוזרות פה ושם לחופי הים התיכון. החופה, נכון. לאחת מהם רואים את קווי המתאר של התחתונים, אבל הרב אמר שזה מותר. (שהם יחזיקו)
הרב חמוד כל כך, הוא אמר לזוג הצעיר דברים יפים ומרגשים, אבל כשהוא התחיל עם הברכות הילד משך לי בחולצה ובקול בלתי מרוצה לחש לי "אני לא רוצה שזה יהיה של דתיים". ואולי גדל לי ילד אנטי דתי. הסברתי לו שזה רק קטע קצר כזה. הוא התישב יפה על המחצלת והקשיב מהופנט לדברים שיצאו מן הלב. של הכלה. בהמשך.
את הקטע של שבירת הכוס הרב הציג דווקא יפה, מצחיק לקרוא לו רב, הוא אדם חובש כיפה שיכול להיות שאחר כך הוא הולך הביתה ומאונן למוות ויכול להיות שלא, אבל למי אכפת, הוא חובש כיפה גדולה ולבנה, קווצות שיער מאחורי אזניו, מחייך אל החתן והכלה, אומר להם שבסדר, זה מותר וזה גם. והם אוהבים אותו ומשלמים לו. "אז אתם חוגגים היום וזה רק בשביל להזכיר לנו שאמנם אנחנו חוגגים אבל בל נשכח את כל מה שחסר עוד בעולם, וגם כשאנחנו מאושרים נזכור את כל מה שאנחנו עדיין מתפללים אליו (שלום עולמי? ממש....) אז תקרא בבקשה: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני..."
החתן והכלה והאחים וכולם נראים כמו באודישן. הוא אומר לו תגיד 'הרי כתובתך', והוא אומר: הרי כתובתך. הד של צחוק קליל כמו הצחוק המודבק בפרקים של חברים עונה לו מכוון הקהל.
ואז אומרים שבע ברכות.
אחד מתרגש וקצת שוגה בקריאה, אולי מהתרגשות. אבל אחר כך אחד אחר בבטחון מכחכך בגרונו בדרמטיות ומקריא ברכה ברהיטות. הוא שוגה בקריאה, ברהיטות שוגה, אבל גם הקהל לא בדיוק יודע. בשניה האחרונה הוא מתקן את עצמו. יועץ האמינות עשה יופי של עבודה. ופתאום חשבתי איזה משונה זה יהיה אם יקראו לילד שלי יום אחד לקרוא איזה ברכה בחופה של קרוב משפחה והוא יטעה במילה, איך שכל הסטריאוטיפים יצעקו בקול של 'אמרנו לכם שהחילונים היום לא יודעים אפילו מה זה שמע ישראל'!
אחר כך שרו "היא לא דומה לאף אחת אחרת" היא באמת לא דומה. היא אמרה מילים כל כך יפות לאהבת חייה, לבכות. והאחים רקדו ושרו עוד כמה שירי אהבה יפים והיה שם אח אחד שעשה פרצופים בסגנון של נופל חופשי, מצחיק כזה. זה אותו אח ששגה בקריאה, אבל היו עוד כמה טעויות קריאה מצחיקות. הם לא יודעים לקרוא עם ניקוד החילונים האלה?
המשפחה נכנסה לעניין של שירה בציבור וכולם שרו. זה הכל בשבילך. וברכו אותם בקול. גם ילדים איחלו להם בקרוב.
פיתחתי ציניות איומה לכל מה שקשור בנישואין, חתונה ואמון באופן כללי, אבל היא עשתה לי דמעות כשהקול שלה רעד ואמר: אהבת חיי ועוד כל מיני דברים רומנטיים מהסרטים, אבל זה היה באמת. החתן נשק לכלה בלי לקבל את רשות הכומר. כלומר, הרב. אחר כך רקדו בעליצות. וואן גוך נשפך כמים וטקילות נמזגו, ריקודים ריקודים סחרחורת וערבול מוח קל מהאורות, העשן והבועות, נענועים, כמה שטויות מתוך שכרות והביתה.
לחשוב על כמה כל זה רחוק ממני ת"ק. איך אף פעם לא אהיה שם באונס וברצון, איך זה יפה וטבעי ומשפחתי וחמים ובטוח ותם וטהור. לו יהי.
וכל פעם כשהחתונה התקרבה שאלתי אותם, את הזוג המתוק הזה, אם זה באמת רציני בסוף. ככה, בצחוק. היא אמרה לי, "תשתקי, זה לנצח" והוא התנצל ואמר שהם תמימים עוד. כמה טוב להם.
ורק אני נזכרת ברגלים נגררות תוך כדי שבעה סיבובים כנגד שבעת הגמדים של שלגיה או שבעה רקיעים, נביחת מסדר הקידושין באזני בנאום שגם מביני ארמית לא הבינו (הוא נבח!), דמעות ותפילה לאל לא יושיע. לא יושיע. לא.
אז איך אפשר שלא להיות ציניים.
מה שבטוח, מוזיקה נהדרת. וחלק שגם לא הכרתי.
כמו שתי אלה, היה שווה.
Everybody Needs Somebody
Freedom
מזל טוב!!! והם חיו באושר ובעושר לנצח.
פרק א' היה די מזמן.
חזרתי מחתונה של חברים, בטבע. היה יפה מאוד. ופשוט ביופיו. חוות סוסים שהפכה קצת את צורתה ויהי אור דיסקוטקים.
הוא צייר משהו על המעטפה, בית וילד וילדה. ואני כתבתי איחול.
ואחר כך התמקמנו, החתונה התחילה בארוחה. מעט פרצופים מוכרים, החתן והכלה הם אנשים קרובים ויקרים לנו.
ואז התחילה החופה. 2 חברים ו2 חברות אוחזים בטלית אחת. סליחה, מחזיקים בהתרגשות ענפים שעליהם מתוחה יריעת בד, עליה תלויים צדפות כמו אלה המפוזרות פה ושם לחופי הים התיכון. החופה, נכון. לאחת מהם רואים את קווי המתאר של התחתונים, אבל הרב אמר שזה מותר. (שהם יחזיקו)
הרב חמוד כל כך, הוא אמר לזוג הצעיר דברים יפים ומרגשים, אבל כשהוא התחיל עם הברכות הילד משך לי בחולצה ובקול בלתי מרוצה לחש לי "אני לא רוצה שזה יהיה של דתיים". ואולי גדל לי ילד אנטי דתי. הסברתי לו שזה רק קטע קצר כזה. הוא התישב יפה על המחצלת והקשיב מהופנט לדברים שיצאו מן הלב. של הכלה. בהמשך.
את הקטע של שבירת הכוס הרב הציג דווקא יפה, מצחיק לקרוא לו רב, הוא אדם חובש כיפה שיכול להיות שאחר כך הוא הולך הביתה ומאונן למוות ויכול להיות שלא, אבל למי אכפת, הוא חובש כיפה גדולה ולבנה, קווצות שיער מאחורי אזניו, מחייך אל החתן והכלה, אומר להם שבסדר, זה מותר וזה גם. והם אוהבים אותו ומשלמים לו. "אז אתם חוגגים היום וזה רק בשביל להזכיר לנו שאמנם אנחנו חוגגים אבל בל נשכח את כל מה שחסר עוד בעולם, וגם כשאנחנו מאושרים נזכור את כל מה שאנחנו עדיין מתפללים אליו (שלום עולמי? ממש....) אז תקרא בבקשה: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני..."
החתן והכלה והאחים וכולם נראים כמו באודישן. הוא אומר לו תגיד 'הרי כתובתך', והוא אומר: הרי כתובתך. הד של צחוק קליל כמו הצחוק המודבק בפרקים של חברים עונה לו מכוון הקהל.
ואז אומרים שבע ברכות.
אחד מתרגש וקצת שוגה בקריאה, אולי מהתרגשות. אבל אחר כך אחד אחר בבטחון מכחכך בגרונו בדרמטיות ומקריא ברכה ברהיטות. הוא שוגה בקריאה, ברהיטות שוגה, אבל גם הקהל לא בדיוק יודע. בשניה האחרונה הוא מתקן את עצמו. יועץ האמינות עשה יופי של עבודה. ופתאום חשבתי איזה משונה זה יהיה אם יקראו לילד שלי יום אחד לקרוא איזה ברכה בחופה של קרוב משפחה והוא יטעה במילה, איך שכל הסטריאוטיפים יצעקו בקול של 'אמרנו לכם שהחילונים היום לא יודעים אפילו מה זה שמע ישראל'!
אחר כך שרו "היא לא דומה לאף אחת אחרת" היא באמת לא דומה. היא אמרה מילים כל כך יפות לאהבת חייה, לבכות. והאחים רקדו ושרו עוד כמה שירי אהבה יפים והיה שם אח אחד שעשה פרצופים בסגנון של נופל חופשי, מצחיק כזה. זה אותו אח ששגה בקריאה, אבל היו עוד כמה טעויות קריאה מצחיקות. הם לא יודעים לקרוא עם ניקוד החילונים האלה?
המשפחה נכנסה לעניין של שירה בציבור וכולם שרו. זה הכל בשבילך. וברכו אותם בקול. גם ילדים איחלו להם בקרוב.
פיתחתי ציניות איומה לכל מה שקשור בנישואין, חתונה ואמון באופן כללי, אבל היא עשתה לי דמעות כשהקול שלה רעד ואמר: אהבת חיי ועוד כל מיני דברים רומנטיים מהסרטים, אבל זה היה באמת. החתן נשק לכלה בלי לקבל את רשות הכומר. כלומר, הרב. אחר כך רקדו בעליצות. וואן גוך נשפך כמים וטקילות נמזגו, ריקודים ריקודים סחרחורת וערבול מוח קל מהאורות, העשן והבועות, נענועים, כמה שטויות מתוך שכרות והביתה.
לחשוב על כמה כל זה רחוק ממני ת"ק. איך אף פעם לא אהיה שם באונס וברצון, איך זה יפה וטבעי ומשפחתי וחמים ובטוח ותם וטהור. לו יהי.
וכל פעם כשהחתונה התקרבה שאלתי אותם, את הזוג המתוק הזה, אם זה באמת רציני בסוף. ככה, בצחוק. היא אמרה לי, "תשתקי, זה לנצח" והוא התנצל ואמר שהם תמימים עוד. כמה טוב להם.
ורק אני נזכרת ברגלים נגררות תוך כדי שבעה סיבובים כנגד שבעת הגמדים של שלגיה או שבעה רקיעים, נביחת מסדר הקידושין באזני בנאום שגם מביני ארמית לא הבינו (הוא נבח!), דמעות ותפילה לאל לא יושיע. לא יושיע. לא.
אז איך אפשר שלא להיות ציניים.
מה שבטוח, מוזיקה נהדרת. וחלק שגם לא הכרתי.
כמו שתי אלה, היה שווה.
Everybody Needs Somebody
Freedom
מזל טוב!!! והם חיו באושר ובעושר לנצח.
