בנות יקרות

[אמאל4]

בנות יקרות

מה עושים עם הכב הבלתי נסבל הזה? עם הגעגוג? החסך? החסר? אני כ"כ רוצה את אמא שלי שזה כואב! לא יכולה להתגבר וכלום לא מרגיע או מנחם! ויסלחו לי בעלי וילדיי!

 

[ה ב ת ש ל ה ש כ ן]

כמו שאת לוקחת את התיק שלך-

ככה זה הולך איתך לכל מקום ולכל ארוע/מצב. האבל הזה על אמא זה כמו מזוודה שסוחבים לכל מקום. אין נחמה, אין. פשוט א-י-ן. איך אומר יהודה פוליקר בצורה כל כך אמיתית? "לומדים לחיות עם זה ככה, פחות (?) אבל עוד כואב"... גם אותי כלום לא מנחם, הדבר היחיד שאיכשהו מסייע לי לעבור את התקופה הזו זה עצם האמונה באלוהים וזה שאני יודעת שאמא שלי אצלו ועוד דבר- שכולנו בסוף מגיעים לאותו מקום (כמה אכזרי שזה אולי נשמע, לי זה פשוט עוזר להבין שזו דרך העולם). וחוץ מזה, כלום לא מעודד לחלוטין. זה לא אומר שצריך לחיות את הצער הזה כל הזמן. זה כן אומר שצריך להמשיך הלאה בכל צורה שהיא, זה גם אומר שככל שהזמן עובר, הכאב לא עובר אבל מתרגלים יותר ויותר לחסך.(גם אם הוא בא לידי ביטוי בצורות חדשות כמו כשמתחתנים או יולדים וכיו"ב). מישהי אמרה לי שאחרי שנתיים היא סופסופ מצליחה להיזכר באמא שלה בחיוך ולא מתוך דמעות. היא יכולה סופסופ להיזכר דווקא בתקופות הטובות שלהן ביחד ולא בפרידה. אני תמיד מודה לאלוהים על 27 שנים שהוא נתן לי אמא כזו נהדרת.יש כאלה שגם זה לא היה להם. אולי זה תהליך. לא יודעת, גם אצלי זה עוד די טרי אבל אני יכולה להגיד לך שאני לא מרשה לעצמי ליפול גם כשאני ממש קרובה לשם.זה לא מה שאמותנו היו רוצות בשבילנו... קבלי

חזק ממני...

 

[אדומה2]

את יודעת

אחרי שאימא שלי נפטרה קראתי כל מיני דברים שהיא כתבה. אחד מהם היה קטע על תחושותיה שלה לאחר שאימא שלה (סבתא שלי) נפטרה מאלצהיימר. זה היה בסביבות 1996, משהו כזה, היא כבר הייתה נשואה, עם שלושה ילדים- ואיתי, שהיינו כל כך שזורות אחת בנשמת השניה. לסבתא שלי היה אלצהיימר 8 שנים, היא גרה איתנו בבית עם טיפול צמוד 24 שעות ביממה, ראינו אותה קמלה ונעלמת, וכל מה שנשאר היה קליפה בדמות הגוף הקטן והמיניאטורי של סבתא שלי. עם כל זאת, אימא שלי חשה בדידות גדולה, וגעגוע אינסופי לאימא שלה, שאליה הייתה קשורה מאוד מאוד. היא כתבה דברים מאוד דומים למה שאת כתבת פה. כבת שראתה את מה שכתבה אמה, אני יכולה לומר לך שאין בכלל שאלה של סליחה כן/לא. אין תחליף לאימא, נקודה.

 

[חידון בחרוזים]

מה עושים עם הכאב

הכאב הוא חלק ופשוט לומדים לחיות איתו, לוקח הרבה מאוד זמן עד שהוא מתעמעם וגם אז לפעמים ברגעים לא צפויים, הוא חוזר חד וחזק - ושוב מתעמעם, ואז כשהגעגועים בלתי נסבלים - עוצמים את העיניים, לוקחים 3 נשימות עמוקות, ופשוט מעלים את דמותה מול העיניים - בתקופה כשעוד הייתה בסדר בתקופה של שמחה, ואז מתרכזים - ופתאום היא מופיע, ומנחמת, ומשקיטה את הכאב, ואז נזכרים- שבעצם היא תמיד אתנו, היא עזבה רק את המימד - כלומר עזבה את העטיפה שלה - הגוף - אבל היא עדיין אתנו בצורת זיכרון כתמונה חרוטה בראש ובלב, ואפשר "לקרוא" לה על ידי עצימת העיניים ומחשבה.

 

[Dark25]

אמא

אני לא כל כך במקום שאני יכולה לייעץ (איבדתי את אמי לפני חודש), אך ביום מותה של אמי, בת דוד שלי שאיבדה את אמה לפני 4.5 שנים היתה אצלנו והיא אמרה לי שזה אף פעם לא הופך לקל יותר והיא עדיין רוצה את אמא וצריכה אותה, והעובדה שיש לה שתי בנות מדהימות ותינוק נוסף בדרך לא משנה זאת בכלל! אז כנראה שאת לא לבד בהרגשה. מבחינתי, עכשיו אני מבינה את המילים של סבתא שלי שאיבדה את אמה במלחמת העולם השניה כשהיתה בערך בגילי (25) שתמיד אמרה שהיא צריכה את אמא, ושבלי אמא מאוד קשה ולא צריך להיות. סבתי נפטרה בגיל 85, שלוש שנים לפני אמי ועכשיו אני נמצאת במצבה... אני צריכה לחיות את חיי בלי אמא - זה נראה לי פשוט בלתי אפשרי

 

[אמאל4]

קורה לי עדיין אחרי 6 שנים+ שבא לי

להתקשר אליה לספר לה משהו. ואחרי שבריר שניה אני נזכרת שאין לי למי להתקשר. זה קרה לעוד מישהי?

 

[אדומה2]

כן- אחרי 3.5 שנים

שאני פתאום חושבת שהמון זמן לא דיברתי עם אימא שלי ושאני צריכה לשאול מה שלומה. או שקורה לי משהו בעבודה- מעצבן או לא- ואני רוצה לספר לה. אחד הדברים היותר דוקרי לב שקרו לי לאחרונה היה שהטלפון צלצל בדירה של חבר שלי ושלי, והוא ענה, והיה לי ברור בצורה הכי מוזר בעולם, שהוא משוחח קלות עם אימא שלי, ועוד מעט הוא יתן לי לדבר איתה.

 

[מיכל של הכוכבים]

הכאב הופך להיות חלק ממך

אצלי בשיגרה, הוא קצת נדחק הצידה אבל בשבתות, בחגים, היא כל כך חסרה לי. גם לי יש בעל מקסים וילדים אבל אמא היא אמא. היא האדם היחיד שאוהב את הצאצא שלה ללא תנאי ובכל מצב ולכן זה קשה כל כך.

 

[אמאל4]

נכון,

הכאב מתעצם בימים מיוחדים:ימי הולדת(שלי או של הילדים) חגים יום האם יום ההולדת שלה.או ביום שקורה משהו עם משמעות מיוחדת עבורי. אני ממה את זה לאדם שאיבד יד,הוא מתרגל ליחיות עם האין ויש לפעמים כאבי פנטום איומים אבל האין יד הופך להיות חלק ממני.

 

[chemical sister]

לחיות עם האין

כל כך נכון מה שכתבת, האין הזה מורגש בכל דבר שעושים או שקורה לנו, וגם אצלי מתעצם באירועים מיוחדים, או כשאני סתם צריכה איזו עצה טובה או עידוד. לפעמים קשה לזכור את כל הזמנים ה"טובים", לפני שאימי חלתה וזה הכי כואב לי, כי אני יודעת שאיפשהו מסתתרים אצלי המון זכרונות טובים. מדי פעם הם עולים, אך המקום שבו אני פוגשת את אימי בריאה ושלמה זה החלומות ועל כך אני מברכת, שלפחות יכול להיות לי את זה.

 

[אמאל4]

יקירה,

הזכרונות הטובים הם מה שמחזק אותנו,ונותן לנו את הכו להמשיך. גם אם הם מעלים לחלוחית בעניים. בכל פעם שאני מריחה את פריחת ההדרים הלב נצבט לי כ"כ חזק שבא לי לצרוח מהכאב! קרה לי שהיינו בבית מלון ובארוחת הערב הוגשו לקינוח תפוזים אלה הירוקים של תחילת העונ.מישהו קילף תפוז והאומה שלו והניחו התפשטו בחלל. פשוט התחלתי לבכות זה הזכיר לי את הריח של הידיים של אמא שלי שאהבה תפוזים!

 

[סְקָאלִי]

איזה דימוי מדהים!

 

[אמאל4]

תודה

בזמן האחרון אני פשוט לא מצליחה להתגבר על הכאב והגעגועים ובוכה המון... אולי אלה החגים שבפתח,אולי ריח פריחת ההדרים ואולי כל מני קשיים יומיומיים שאני חווה עכשיו שבגללם אני כ"כ זקוקה לה. לא יודעת.