בנותי אומרות לי...

[רווית 77]

בנותי אומרות לי...

"אמא, כבר עברו שבע שנים, את צריכה להפסיק להתאבל, כולם מתים בסוף".
אבל לי זה קשה להפנים , קשה לי לקבל את עובדת פטירתה של אמי והנתק המוחלט ממנה.
אני מדברת אליה כל הזמן, קוראת לה שתבוא לי בחלומות..." הנושא הינו יומיומי... תגידו, האם אני בסדר???

 

[mykal]

ראשית, את בסדר,

אני כבר 30 שנה מתגעגעת.

לגבי בנותיך, אינני יודעת בנות כמה הן,
אבל אולי היה נכון לשתף אותן קצת פחות.
אולי הן לא יודעות להתמודד עם העצבות שלך.

ואומר לך--אני שיתפתי את ילדי יחסית מעט,
כדי שיגדלו ילדים שמחים ומאושרים.
כך ראיתי מאמא שלי--שהגיעה אחרי השואה לכאן,
והראתה לנו רק את היופי שבחיים.

 

[רווית 77]

תודה על תגובתך

בנותי בוגרות- מעל 25, אבל אולי אשתפן פחות

 

[mykal]

אם כך,

לפני החלטה, למה לא לשבת לשוחח איתן,
ולומר להן שזה גורם לך אי נעימות, כמו שהן מגיבות,
ולברר למה הן מגיבות כך? מה מפריע?
ואולי הן סתם חושבות שאולי אם יענו לך כך, תרגעי ותשלימי,
שוה לומר להן, שזה שאת מדברת משחרר אותך.
ותחליטי מה לעשות רק אחרי שיחה.

בהצלחה.

כאן את יכולה חופשי לשתף, ואנחנו כולנו מתמודדות. והביחד מקל.

 

[אשבל1]

את שואלת אם זה בסדר...

נשמע לי מדברייך שקשה לך עם זה, שאת סובלת, ולכן אני חושבת שיש מקום לקבל עזרה, אולי שיחות עם איש מקצוע יעזרו לך להוציא שם הרבה מהעצב, מהכאב, ותצליחי למצוא כוחות שחבויים בך להתמודד, ולמצוא שמחת חיים, ולהחזיר לחיי היומיום גם את החלק האחר של החיים שממשיכים

, מה דעתך?

 

[רווית 77]

תודה על התגובה

אני נפגשת עם פסיכולוג, תודה

 

[אשבל1]

אני שמחה לשמוע שאת מטפלת בעצמך

בעיני זה חשוב ביותר בכל מצב, בפרט כשאת מתמודדת עם קשיים שונים. אני מבינה שבנותייך בוגרות ובטח מתגעגעות לאמא המחייכת, השמחה, אולי תציעי להן לעשות משהו ביחד, במסגרת יכולותייך, משהו כייפי לכן ביחד.

 

[אור העצובה]

לרווית

כן, רווית, את בסדר גמור... הבנות שלך צודקות כמובן באמירה היבשה אבל הן צעירות, בשלב שהאבל הזה נראה רחוק וכ"כ לא מוחשי לגביהן... יש לי שתי בנות. הבכורה, בת 15, פילוסופית (כמוני) רגישה ורגשנית ובעיקר הייתה מאוד מאוד קשורה לסבתה כך שהמוות הפתאומי הכה בה לגמרי והיא למעשה חווה את האבל אתי.. אחותה, שנה וחצי הפרש, בת 13.5 לא אוהבת "לחפור" בנושא ולעתים באה אליי בטענות שמאז המוות של אמא אני לא ממש חזרתי לעצמי ואולי הגיע הזמן. הסברתי לה שאין כאן טיימינג "נכון" או "לא נכון" ובהוויה היומיומית אני מאה אחוז אמא. באופן טבעי אני מרגישה יותר נוח עם הבכורה המזדהה וכן, סוג של כעס כלפי הקטנה. בנוסף, יש לי בן קטן ומדהים- עוד לא בן 6 שבוכה על סבתא שנעלמה וחווה בשל כך את מושג המוות. ביזמתו מידי כמה שבועות הוא שואל שאלות על גן עדן, על קיום לאחר המוות ולפעמים בוכה מגעגוע מה שהורס אותי לגמרי אבל כמובן גורם לי להטרף עליו עוד יותר. הרגשות שלך טבעיים לגמרי לדעתי. הרי החיים הם גלגל ואם בנותייך לא חושבות שיש מקום לאבל אז.. כשיגיע יומך הן לא תתאבלנה? יזרמו הלאה? ברור שלא!!!! זה פשוט לא נעים להן כמו לרב האנשים להתעסק בנושא המוות. בשביל זה אנחנו כאן ת-מ-י-ד בכל שעה. הבנות רוצות אמא שמחה ולא אבלה ושבע שנים נראה להן כנראה זמן מספיק כדי לעבור הלאה. תסבירי להן מה את מרגישה. ברגוע ולא ממקום ירוד ואני בטוחה שהן יבינו מה את מרגישה. הלואי שלעולם לא יצטרכו להבין פירושו של אבדן בטרם עת.

סליחה שנסחפתי.