בן!!!! תשמע.....

[דאו]

בן!!!! תשמע.....

חלמתי בלילה שעשיתי שפגט בנים. זה היה כל כך קל שאפילו הרגליים זזו אחורה בשוית של 140 מעלות. לא הרגשתי שום כאב וזה היה מה זה קלי קלות. ממש נהניתי מהקלילות שזה היה. מה זה אומר??? בן אני רואה אותך מקליד מהחלון (קריצה)-(לא יורד לי האייקון). דאו

 

[בן טל-שחר]

האמת? אין לי מושג.

אולי זה אומר שאת עומדת לעשות שפגט בנים בקלי קלות ומתוך הנאה? לא יודע, מה דעתך? מה זה אומר בשבילך? האם אחרי שתשיגי הישג שכזה תרגישי יותר טוב מאשר ברגע זה ממש?

 

[דאו]

כן-אני חושבת שאני ארגיש ש-

הגשמתי חלום.

 

[בן טל-שחר]

יש לך דוגמאות לעוד חלומות שכבר

הגשמת? ספרי, ספרי...

 

[טאו]

בטח.

זוכר שראית אותי יושבת בשעור על הרצפה ברגליים פתוחות כשהבטן שלי מרוחה על הרצפה??? (בבקשה הגשמת חלום) כשמיודעתך התחילה לעבוד על נושא זה, היא היתה יושבת ברגליים פסוקות שכרק פלג גופה העליון היה מכופף כמו זקנה שסחבה סלים מהשוק במשך 40 שנה. אאאהההההההה?????????????????. ושי לי עוד.........

 

[בן טל-שחר]

ואיך ההרגשה? זה עושה לך טוב?

והאם העבודה שהשקעת היתה שווה את הגשמת החלום הזה? ואיזו כמות של עבודה ו/או מאמץ לא היתה שווה את זה?

 

[דאו]

בדיעבד זה היה שווה

כי היום כל פעם שאני עושה את זה, זה נותן לי המון חיזוק. חזוק לכך שיש לי את הכח להגשים לעצמי את החלומות שלי. למרות שזה משהו נורא קטן ולכאורה לא משמעותי, עבורי יש לו משמעות עצומה. אני אגלה גם בתשובה זו, שאז הייתה בי עודף מוטיבציה וגם נורא רצון להוכיח את עצמי (שאני מסוגלת ויכולה וכמובן גם להרשים). זה היה כשהתחלתי לעבוד על גמישות בגיל 23 בערך לפני 10 שנים. ואז הייתה סיטואציה שהיו בה אני ועוד כמה אנשים. נורא רציתי לעשות עליהם רושם ולהראות להם מה אני מסוגלת לעשות. ישבתי בישיבת פיסוק ובכלל בלי חימום ניסיתי להוריד את הראש לרצפה. כמובן שכל הגוף שלי היה מכופף , כי לא הייתה לי הגמישות אז והראש שלי כמעט ניתק מהמקום בנסיוני הנואש להביא אותו לרצפה.

הסיפור הזה נגמר כשקרעתי לעצמי שריר ברגל (מאחורה) מעוצמת המאמץ. ולא יכולתי כמעט להתאמן חצי שנה. לקח לי הרבה שנים להתגבר על הכאבים ולשריר לאט לאט להתאחות. אני חושבת שזה לקח לי אולי 8 שנים עד שהמקום החלים. היום המקום בריא כמעט ב-95%. ולמרבה הצחוק הרגל הזאת שלי הרבה יותר משוחררת וגמישה. (אבל כמובן שזה לא השתלם) ביום חמישי הייתי בשעור בסטודיו B. אני מתאמנת שם מגיל 19 בערך, ובשבילי זה תמיד יהיה סוג של בית. יש שם שעור של שעה וחצי שעובדים בו רק על בטן במשך שעה ואחר כך ידיים. (כמובן התעמלות מערבית). זה שעור מאד קשה ומשולבת בו גם עבודת גמישות. אני לא יודעת איך זה קרה אבל הרגשתי שהגוף שלי מתאמן לבד. הרגשתי בכל תנוחות הגמישות שהגוף שלי נמתח בנעימות כמו שקמים בבוקר ונמתחים בכיף. הרגשתי שכל הפעילות שהגוף שלי עושה הוא עושה בסוג של הרמוניה עם עצמו. כאילו אני בכלל לא התערבתי במה שהלך שם. גם כשהעבודה הייתה נורא מאומצת הגוף שלי נענה לאתגר בכיף אבל בשום מקרה ובשום מצב הגוף שלי לא רצה שיכאב לו. זה כאילו נגד את הכל. הרגשתי שהעניין של הכאב פשוט לא קשור לזה. האמת הייתי די בשוק כי אף פעם לא חוויתי את זה ככה. אני חושבת שאולי ניסיתי להבין או שהסכמתי או שלא אבל אף פעם לא הרגשתי את זה ככה. נורא שמחתי מצד אחד כי זאת הייתה מן סוג של תובנה גופנית.

כאילו הגוף שלי אמר לי "את רואה??? ככה אני רוצה, ככה אני אוהב"

והרגשתי שהרבה ממה שעשיתי בעבר לא היה בדיוק זה. שהרבה ממה שעשיתי בעבר כלל גם נזקים לגוף.

ופתאום הייתי עצובה מזה נורא.

עצובה שגרמתי לעצמי נזקים, ושהיום כבר כמה שנים תפוס לי הגב התחתון וכל מיני כאבים שהרגשתי אותם דרך ה"חוסר הרמוניה של הגוף". הרגשתי שהכאב שלי הוא תוצאה של עבודה לא הרמונית שכפיתי על הגוף שלי. זאת הייתה חוייה מאד חזקה עבורי. דאו

 

[בן טל-שחר]

../images/Emo45.gif