בן שלוש- אלימות

כוכב34

New member
בן שלוש- אלימות

ושוב אני פונה אליכן בענייני חינוך, מודה, אני לאחרונה פחות בפורום אך תמיד שמחה לחזור ולשמוע מה אתן חושבות בנושאים שכאלה.
אז ככה ,הבכור בן שלוש הקטנה בת שנה , לאחרונה (חודש פלוס) הוא התחיל לכפכף אותה , אני שמה לב שזה הגיע במקביל לכך שהיא התחילה ללכת (כבר הבנתי שכל פעם שהקטנה עולה שלב הוא עובר תקופה קשה) הוא אומנם לרוב מכה בעדינות יחסית אך היו מספיק פעמים שהמכה הייתה חזקה או עוררה נפילה וגם לאחרונה נראה לי שהוא כל פעם מעז קצת יותר.
ניסיתי להבין לרגשותיו ולשקף לו(זה רק אצלי או שגם אצלכם הילדים לא מגיבים כמו הילדים בספר?) ניסיתי פשוט לקחת אותה וללכת, לאחרונה עברנו לשיטה הכי פחות אהובה עלי , הענשה או ליתר דיוק הרחקה, הולך לחדר להרגע. אני מרגישה שכלום לא עובד, הוא מקבל ים תשומת לב ותשבוחות ועדיין נראה לי כאילו הוא נכנס למקום של הילד המרביץ ולא יודע איך לצאת ממנו, או מדוייק יותר אני לא יודעת איך להוציא אותו משם.
מחכה לקרוא את דעותכם
 

regvuv1

New member
רק עוד משהו

מעבר לזה שגם הילדים שלי לא ממש מגיבים כמו בספר...
תני לה הרבה תשומת לב כשהיא נפגעת ממנו ונסי לא לתת לו תשומת לב במשך כמה דקות. תשוחחי איתה, ספרי לה כמה זה לא נעים שמישהו מרביץ לך, כמה זה עוזר אם הוא בא ומחבק כדי שתדעי שעכשיו הוא כבר לא מכה... אחרי כמה דקות תשכחי מהעניין וחזרי לנורמלי, וכדאי גם למצוא סיבה כלשהי לשבח אותו (הכי טוב כמובן זה אם הוא בא ועשה משהו טוב בשבילה, אבל לא חובה).
גם אנחנו מרחיקים את מי שהכה, שכרגע זה בן השנתיים וחצי את בן הארבע - הוא אשכרה רודף אחריו בבית, זה היה כל גך מצחיק אם לא הייתי האמא...
מזכיר לי איך האמצעי והגדולה היו בדיוק באותם גילאים. זה לא כיף להרחיק ילד, אבל זה כן עושה את העבודה.
 

נינושה2

New member
גם אצלי הם לא מגיבים ממש כמו בספר

לפעמים כן אבל לרוב לא.
עוד משהו שקראתי הוא לחבק ישר את הנפגע ולא להתמקד בהרצאה וענישה למכה. זה משיג את התוצאה של תשומת לב עבור המכה, שבעצם בתיאוריה זה מה שהוא מחפש - תשומת לב, גם אם שלילית. תנסי גם את זה. כמובן שגם זה לא עובד ממש כמו בספר

אני לא חושבת שהענשתי פעם על כזה דבר, חוץ ממילים תקיפות מאוד ומבט מפחיד (שלי) בעיניים. צריך לספוג את השלב הזה, ולדבר ולהסביר שוב ושוב ולחכות שזה ידעך... בהצלחה!
 
עוד משהו שאפשר לנסות

אצלנו זה מאוד עוזר -
להציע חלופות למכות. בסגנון: "לא מרביצים! אפשר ללטף אותה ביד" או: "לא מרביצים! אתה יכול להרביץ לספה"
או אם יש סיבה שבגללה הוא מרביץ אז לה (למשל כי הוא רוצה את מה שהיא מחזיקה) אז להציע לו אופציות אחרות.
וכמובן בלי נאומים, אלא אמירה קצרה "לא מרביצים". אבל את זה את בטח יודעת.

אני כל הזמן מציעה אופציות אחרות, כבר שנתיים שאנחנו עובדים על חלופות וזה לרוב מצליח, אם כי חייבת לנסות שלאחרונה הוא מאתגר אותי במיוחד. הוא פחות מרביץ/מכפכף/חוטף/נושך/דורך ובמקום יש לו אמירה: "אני לא אוהב את קטקטית". לא מצאתי מה לעשות עם זה.. עבר מאלימות פיזית לאלימות מילולית..
 

כוכב34

New member
כרגיל מודה לכן-

נפרטיטי אני יודעת שההפרשים אצלנו דומים וכל הזמן יושב לי בראש כל הסיפורים שלך מההתייעצויות הקודמות על איך לנסות להפוך את המשחק למשותף ואיך להגיד לו כמה היא אוהבת אותו ואיך היא רוצה לעשות הכל כמוהו.
אני ממש מתוסכלת מהעניין היא כבר בת שנה (ממש עוד שניה) והוא עדיין מתייחס אליה כאל התינוקת הקטנה והמעצבנת , לא מוכן לתת לה לשחק במשחקים ה"שווים" ומביא לה חלופות של רעשנים ושטויות לא מוכן לשחק איתה או לידה, הוא לא אומר לה שלום כשפוגש אותה כשחוזר מהגן, כועס שהיא נכנסת לחדר שלו, מבקש לא לשבת לידה בשולחן.. אנחנו בכיוון?
הבעיה שהיא באמת מאוד חמודה ואנשים מאוד מתרגשים ממנה כולל חברים קרובים ומשפחה קרובה ונראה לי שהקנאה מעבירה אותו על דעתו, אני לא יודעת איך לעזור לו ואיך להפוך את הקשר בינהם לחברי. היא מתה עליו רודפת אחריו לכל מקום מכרכרת סביבו מחייכת אליו שולחת אליו ידיים לחיבוק ולנשיקה והוא כל הזמן דוחה אותה ומדבר אליה לא יפה :(
קראתי את אחים ללא יריבות אבל אני מרגישה שהיישום של כל סדרת הספרים הזאת פשוט לא עובד עליו או שאני לא עושה זאת נכון
 
שכחתי שהתכתבנו בעבר

עכשו שהזכרת אני זוכרת במעומעם.. אז תסלחי לי אם אחזור על דברים שאמרתי.
גם אצלנו קטקטית היא מותק אמיתית, ובכלל אנשים נוטים להתלהב מתינוקות. אנחנו מנסים לאזן את המחמאות. אם אומרים לנו "איזו מתוקה היא" מיד אחד מאיתנו מוסיף "ואתם יודעים שקטנציק המתוק כבר יודע X Y Z..". האמת שזו יוזמה של בעלי ובהתחלה זה הרגיש לי קצת מאולץ - תן לאנשים להתלהב בשקט מקטקטית. אבל הוא ממש התעקש על זה ועם הזמן אני מבינה שכנראה שהוא צדק.

להגיד שלום - אני הייתי הופכת את זה: "קטנציק, תראה איך קטקטית שמחה שמחה שחזרת מהגן! היא אומרת לך שלום. ואז (מכיוון שהקטקטית שלך עוד לא מדברת) ממש עושה קול של תינוק "שלום קטנציק!! התגעגעתי אליך". יש שבוודאי יגידו שעניין הקולות מוגזם. זה קטע שהוא לגמרי שלי.. בעלי לא עושה את זה.. אני כן.. גם האחיות שלי כן (אין להן ילדים אבל נורא ברור להן לדבר ככה עם הילדים שלי, לדובב חיות או צעצועים). קטע משפחתי כנראה. לילדים בכל מקרה זה נראה טבעי והם גם עונים חזרה. קטקטית מסוגלת לנהל שיחה שלמה עם שרפרף (אני בתפקיד השרפרף). גם קטנציק.

עוד רעיון -
אולי הקטנה שלך יכולה מידי פעם "להביא מתנות" לגדול? וככה לשחד אותו?

אצלנו הם ביחד בחדר. כלומר כרגע הם בחדר איתנו (כי ככה קטקטית החליטה וקטנציק עבר בעקבותיה) אבל אנחנו כרגע מחפשים מזרון חדש לקטנציק והתכנית היא לצבוע להם את החדר וששניהם יעברו לשם. או שלפחות יהיה להם בתקווה שירצו לעבור יום אחד ולא לישון איתנו עד הצבא (לא שהם מפריעים. פשוט נראה לי שאולי הגיע הזמן).

יש להם גם המון משחקים שהם משותפים, דברים שאני מכריחה אותם לחלוק.
בגדול קטנצי'ק נהנה להוביל, מאוד נהנה מזה שהיא הולכת אחריו ועושה מה שהוא אומר לה. משם זה התחיל. לאחרונה זה נהיה טיפה יותר שוויוני וגם לה יש "סיי" לפעמים. אבל נדמה לי שאת זה כתבתי לך בזמנו - הצעד הראשון המשמעותי היה כשקטקטית היתה בת שנה והתחילה לחקות אותו, והראיתי לקטנציק איך היא מחקה אותו ומנסה לעשות כל מה שהוא עושה כי הוא הגדול. גם דיברנו הרבה על זה שהיא קטנה וצריך ללמד אותה וקטנציק כבר גדול ויכול ללמד/להסביר/להראות וכו וכו. אני גם מאז ומעולם משתדלת שישתתף באופן פעיל בטיפול בה. היום פחות צריך כי היא מקבלת את אותו הטיפול שהוא מקבל..
לא שהכל דבש ואין רגעים קשים או דברים שאני לא יודעת לפתור. זו עבודה תמידית. אבל זה נורא חשוב לי שיסתדרו טוב.

יש את בשמת בבאופן טבעי, לא יודעת אם היא פעילה אבל אולי את יכולה להתייעץ איתה, אני מצאתי שיש לה עצות שפוגעות בול. אם זה ממש מטריד אותך הייתי אפילו שוקלת לפנות לייעוץ מקצועי, ממוקד. מנחת הורים שתשב איתך שעה-שעתיים. אני נעזרת בזה לפעמים במצבים שאני מרגישה בהם חסרת אונים מול קטנציק (אני הולכת לפסיכולוגית, בשבילי. והיא גם מנחת הורים בלי קשר. אז לפעמים אנחנו עושות סשן של 10 דקות, אני מתארת מצב ואיך בעלי ואני הגבנו, והיא נותנת תובנות. בינתיים פגעה בול כל פעם).
 
בת 3.5 צורחת על כל שטות ומשגעת אותנו...

החגים והתחלת השנה עוברים עלינו מאד קשה,
הגדולה בת 3.5 ולה אחות בת 10 חודשים.
בשבועות האחרונים כל דבר (כמעט) עם הגדולה עובר בצעקות וטירופים.
לדוג' - לא רוצה לעשות אמבטיה, אנחנו מתמודדים עם צעקות, צרחות, היא נשכבת על הרצפה....
לפני כמה ימים אמרתי לה שהיא אחראית לעשות אמבטיה לג'ירפות (אחרי משהו שמישהי כתבה כאן על שינה שנתן לי רעיון) וזה קצת עזר...
עוד דוג' - היום בבוקר קמה ואמרה שברח לה פיפי, אבא החליף לה את התחתונים ושטף את הרטובות,
אחרי כמה דקות פתאום החליטה שהיא רוצה את התחתונים הרטובות וצרחה כמעט שעה שהיא רוצה רק את הרטובות....

(עוד ברקע - עברנו דירה לפני שבועיים, אבל לאיזור מאד קרוב לבית הקודם כך שהיא נשארה באותו גן).

עצות? אנחנו תולשים שערות כאן. על כל דבר יש לה דעה אחרת משלנו, היא רוצה המון ממתקים וצועקת כשאומרים לה לא....
 

נינושה2

New member
המממ זה נשמע כמו גיל שנתיים הנוראי, באיחור

אצלנו זה כך בערך מגיל שנה וחצי, עכשיו כמעט בת 3. לאחרונה קצת התחילה להבין ענין.
לגבי עצות, חוץ מלהתחמש בסבלנות רבה , לתמלל את הרגשות שלה "את כועסת כי את לא יכולה לקבל את התחתונים הרטובות", לנסות להבין ולחבק כמה שיותר אבל כמובן לא לוותר בעניינים עקרוניים - חוץ מזה אין הרבה מה לעשות.
 

כוכב34

New member
אצלנו זה בא בגלים

כבר מגיל שנה ועשר לערך, כל כמה זמן יש תקופה של יותר קושי ואז תקופת רגיעה, נסו לנשום עמוק ולהבין קצת יותר אותה, כמה זה קשה שהכל מחליטים עלייך, שאתה מתקלח/לא מתקלח מתי זה יקרה , מה אתה אוכל, מתי הולך לישון, מה עושה היום, שאסור לך ממתקים, עם מי תפגש, מןתר/אסור לך טלויזיה, כמה זמן וכו'
אולי זה יעזור לכם להכיל יותר את הקושי
באופן אישי אני חושבת שכן צריכים להיות גבולות ברורים וגם שהיא צריכה לדעת שההורים הם הקובעים בהרבה דברים , אבל במה שאפשר לאפשר לה לקבוע ולטעות או להצליח (אני רוצה לקחת את הביצה לבד מהמקרר וכו') ובמה שלא מתאים לכם להעמיד גבול ברור ולתמוך/להכיל בעת הזעם.
אצלנו מלבד כך שיש שיפור ביכולתו להבין מצבים ולקבל שלא הכל בשליטתו (אני רוצה שירד גשם) גם כשהוא כבר נכנס להתקף האורך שלו התקצר משמעותית (מ-40 דקות צרחות בגיל שנתיים פלוס לדקות ספורות כרגע בגיל שלוש) וגם היכולת שלו למצוא פשרות ופתרונות אחרים או להרגיע את עצמו
מקווה שתצלחו את התקופה הקשה ותגיעו כבר לצד השני
 

kita1000

New member
אצלני היה ככה די הרבה זמן

ועכשיו התחלף באיומים

את רוצה שאני אבכה כל הימים?
את רוצה שאני אהיה חולה? (לא כיסיתי כמו שרצתה..)

ואני? משתדלת לא לצחוק. גם זה יעבור כשתבין שלא ממש עוזר.

אני חוזרת על המנטרה- אם תבקשי זה יעזור יותר מבכי/כעס/מכות/איומים. עברנו את הכל בגלים.
 
תודה! היום היה יותר טוב

כנראה שאתמול הקטנה העירה את הגדולה מוקדם מדי כך שהיתה מאד עייפה,
וגם כאבה לה הבטן, אז יכול להיות שהצעקות היו קשורות להרגשה רעה ועייפות...

מאמצת את מה שכתבתם ואת הידיעה שזה בגלים.
יש לציין שאצל הגדולה התקפים כאלו היו מגיל מאד צעיר...
כך שזה לא ממש משבר גיל שנתיים, אלא אופי עקשן וקושי לשלוט בכעס ובעייפות...
 

kita1000

New member
ככה גם אצלנו

יחד עם יכולת להדחיק בגן ולהוציא את כל הכעס בבית. מגיל צעיר מאוד...

עייפות ממש לא עוזרת.
אבל כשאני מזהה שזו הבעיה אני מתמללת.
עכשיו בגיל ארבע היא מתחילה גם לזהות ולהגיד שהיא 'הרוגה מעייפות'...
 
למעלה