אביב וסתיו
New member
בן לו היה לי -חלק א'
סיפור שכתבתי בעקבות המכתב הכואב והמרגש שקראתי באחד מן הפורומים באינטרנט. השמש העזה של סוף חודש אב זרחה מעל שיערה החום הגולש וגופה החטוב השרוע על מגבת חוף גדולה בחול, השמש הלמה בחוזקה כה רבה עד כי עורה השזוף היטב של הנערה חישב להפוך לצבע מוקה עשיר.קעקוע צבעוני של נחש הסתלסל על זרועה הימנית עד כי ראשו נגע בצווארה,היא לגמה נקטר תות בננה ומבעד לעניה הבהירות החמושות במשקפי השמש שלחה מבטים לכיוון גלי הים המתנפצים אל החוף, השהייה או הרביצה בחוף הרצליה הפכה אצלה למנהג יומי של קיץ מאז שסיימה וסגרה את חובותיה בלימודי התואר, על פי רוב נהגה לצאת לחוף עם חברות טובות ואחר כך לחזור עם האופנוע הכבד ולחרוש עמו את הדרכים אל ביתה המצוי בשכונה היוקרתית הסמוכה, להתאמן במכון הכושר השכונתי, לאכול ארוחה טובה ואחר כך לעת לילה לקפוץ עם חברה או שתיים למועדוני הלילה התוססים של רחוב אלנבי בתל אביב לשתות כוס בירה או ויסקי כפול , לפזז בקצב הטכנו והסלסה עד השעות הקטנות של הלילה וליהנות מן המבטים העורגים של הבחורים ואף לשלשל לכיסה פתקים עם מספרי טלפון מלאי ציפיות שחלקם לא נענו וחלקם נענו בצורת הזמנה לסופשבוע בביתה, בוילה בהרצליה. היא סיימה כאמור את לימודי התואר שלה באמצע שנות העשרים לחייה ואחר התעתדה לעסוק ייעוץ פסיכולוגי ומשם להתקדם מעלה מעלה בעזת כישוריה, הקריירה ללא מחויבויות עמדה בראש מעיינה אף צרמה לה בשל אהבתה הרבה לילדים, הניגודיות בין הקריירה –לטפס מעלה מעלה כשאין מערכת יחסים מחייבת התופסת אותך לבין הרצון ללטף ראש ילד קטן ולומר לו מילה טובה, מצאה אותה בדרכה אל עולם הפסיכולוגיה של החינוך. היא הדהירה את האופנוע הכבד מסוג הרלי דווידסון במעלה הכביש המתרחק מן החוף כשקסדה מחפה על פניה והיא לבושה מכנסיים מפוספס וגופייה, שיכרון המהירות הגבוהה הרוח הטופחת בפניה שיוו לה עוצמה, מאז שקנתה את האופנוע לפני שנה נהנתה מכל רגע נתון של רכיבה. נהגי משאית צפרו בצפירות עזות לנערה הרוכבת, אך היא התעלמה מהם והמשיכה דבקה במטרתה אל הוילה הטובלת בירק ברחוב הגלים. היא החנתה את האופנוע הכבד במוסך ונכנסה אל הלובי הרחב בקומה הראשונה של הוילה בת שלש הקומות, תמונות נוף ונוף אנושי של אמנים מפורסמים היו תלויות בלובי, אמנים כמו זריצקי, סטימצקי וראובן. ארבעה פסלי אבן מחוטבים מגרניט וצור עמדו בינות לתמונות, שאביה הפסיכולוג –מר דגן, היה גאה באוסף האמנותי הזה מאוד מאוד. מנורת כסף בעלת שמונה קנים משל חנוכה עמדה בשולחן מגולף חולקת את שטח השולחן עם זוג פמוטי כסף "ליכטנשטיין", סימני נרות יבשים נראו בגביעי המנורה, מאז השבוע שעבר. "לירון" קרא קולה הממובטא של העוזרת "יש לך דואר… ממשרד החינוך" לירון חפזה אל השולחן המהודר העטוה מפה צחורה ומרוקמת, מעטפה לבנה וצופנת סוד עמדה שם. היא קרעה את המעטפה וחייכה: "להלן אנו מודיעים כי עברת את הראיון התקבלת לתקופת סטאז' בבית ספר לחינוך מיוחד במחוז הצפון" בישר תוכנו של המכתב. "ואו" קרא קולה באופן ספונטני בחושבה על אותו ראיון רציני שהיה לה עם המנהלת חמורת הסבר בבית הספר בעיירה הצפונית,היא חוללה בלובי ביתה בתנועות המזכירות מין ריקוד גשם אינדיאני, כחודש של ראיונות מייגעים ונסיעות לקצווי ארץ, הסתיימו בהצלחה, היה זה רגע של שמחה אך מיד לאחר מכן חשבה על העקירה אל איזור הצפון והויתור על דברים רבים כל כך המצויים באיזור מגוריה. אצטרך לשכור דירה באחד מן היישובים, סחה במידה מסויימת של עצב כאחת מתושבות רפובליקת "גדרה חדרה" אשר כל מה שנמצא מצפון ומדרום לה נחשב כארץ לא נודעת. הפלאפון שלה צלצל, היא האזינה לדובר ואחר חייכה: "לא,גידי, בתקופה הקרובה אני מאוד עסוקה, תתקשר אולי בסופשבוע ונראה אם נוכל להיפגש" גבר חבוש כיפה סרוגה גדולה וחולצת משבצות כרע ברך ליד שתי מצבות שיש לבן בבית העלמין מוקף עצי הברוש והאורן. הייתה זו שעת בוקר מוקדמת, האיש ניקה את האבק מעל שתי המצבות ושטף אותן מעט במי ברז. גבר בסוף שנות הארבעים לחייו, ממוצע קומה, כרס מבצבצת מבעד לחולצתו, שתי פינות של שיער אפור על ראשו וחלקת קרחת באמצעו, משקפיים עבות זגוגית כיסו עיניו. הוא בא לכאן לאחר תפילת שחרית בבית הכנסת הישן של עולי רומניה שעדיין שכן בצריף הקטן, בקושי הכיל בית הכנסת מנין לשחרית, מידי ראש חודש נהג לפסוע לבית העלמין ולבקר את קברי אביו ואמו. אביו שנפטר לפני כחמש שנים ואמו שנפטרה כחודשיים אחריו. ישר וצנוע היה אביו ושימש כסנדלר בעיירה הצפונית, זאת מאז שהגיע מטרנסילבניה בשנות החמישים ועמו שני ילדים קטנים. האיש הזדקף ופתח את ספר התהילים הקטן וצהוב הדפים, ארבע כנפות של ציציותיו התבדרו ברוח הקלילה, הוא התנודד במקומו וקרא עמוד אחר עמוד בניגון שבור של יתום. הוא נזכר בכמה מילים אחרונות שאמר לו אביו ואז ירדו דמעות שליש ביתר שאת. אחות נוספת הייתה לו, גרה הייתה בסידני שבאוסטרליה, התחתנה והתגרשה לפני כשמונה שנים, אך מה יכול היה לעשות ומרחק עצום של עשרות אלפי קילומטרים הפריד ביניהם. הוא כתב לה מכתבים והתקשר עמה בטלפון, אך הקשר הלך נשחק ונשכח, רחוק מהעין רחוק מהלב. הוא פסע ברגל מספר רחובות שקטים, בית סוכנות קטון עם גג רעפים אדום ניצב באמצע הרחוב, מוקף עצי ברוש, הוא הגיף את השער החלוד, פתח את הדלת, נישק את המזוזה ונכנס פנימה. שתי תמונות ניצבו על הקיר הצבוע ירוק בחדר הכניסה – תמונת אביו ואמו בשנים טובות יותר. ארון ישן מעץ חום ומלא בספרי קודש ישנים ניצב בצד ימין, על השולחן שכב חומש "דברים" עם סימניה כחולה מבצבצת. הוא הניח את ספר התהלים במדף הספרים וסידר באהבה את הספרים הישנים. אחר טיגן חביתה עם בצל, קצץ תפוחי אדמה לצ'יפס, אחר ישב לאכול. האוכל המטוגן והפשוט שאכל, גרם לו להשמין, כרוב הגברים הרווקים לא ידע מזון בריאות מה הוא. אחר הציץ בשעון, לבש חולצה לבנה נושאת סמל, חגר את האקדח לחגורתו, נטל את הילקוט ויצא את הבית. מן העבר השני של הגדר, בחצר הגובלת עמדה אשה מבוגרת בעלת מטפחת ותלתה כביסה: "בוקר טוב גברת תורג'מן" קרא "בוקר טוב יא איבני, שתהיה לך עבודה נעימה" קראה האשה ונופפה אחריו בעת שחלף בדרך אל עבודתו, אחר ספקה כפה ומלמלה: "מסכין מסכין, לב זהב יש לו, אבל בלי מזל בשמיים!". ואכן כך, חוץ מאהבת אב ואם לעולם לא זכה צביקה לאהבה משלו. כמה סיבות היו כמעגל רווקות סוגר בעבורו, מעגל רווקות ממש כמו אותם המעגלים המרכיבים את כיפה הסרוגה שאותה חבש. שהרי היה גר בעיירה הצפונית שבה לא היה ציבור דתי לאומי וקהילה שכזו, הוא אמנם למד בישבה תיכונית באיזור המרכז אך לא שמר על קשר עם חבריו בשל המרחק הגיאוגרפי הרב,ומי שהיה גר בעיירה והשתייך לזרם זה עזב לאיזורים שגרה בהם אוכלוסיה שכזו. אך הוא לא יכל עשות כן משום שנותר לטפל בהוריו החולים והמזדקנים. צביקה לא היה בחור נאה וכן מצבו הכלכלי חברתי לא היה שפיר משום שבקושי גמר תיכון ולא השכיל לרכוש השכלה או מקצוע לאחר שירותו הצבאי, גילו מצא אותו עובד בעבודה שהשכר בה הוא שכר מינימום שוחק, חברת השמירה. והייתה המלחמה ההיא- אותה מלחמת יום כיפורים אי שם בחזית סיני,
סיפור שכתבתי בעקבות המכתב הכואב והמרגש שקראתי באחד מן הפורומים באינטרנט. השמש העזה של סוף חודש אב זרחה מעל שיערה החום הגולש וגופה החטוב השרוע על מגבת חוף גדולה בחול, השמש הלמה בחוזקה כה רבה עד כי עורה השזוף היטב של הנערה חישב להפוך לצבע מוקה עשיר.קעקוע צבעוני של נחש הסתלסל על זרועה הימנית עד כי ראשו נגע בצווארה,היא לגמה נקטר תות בננה ומבעד לעניה הבהירות החמושות במשקפי השמש שלחה מבטים לכיוון גלי הים המתנפצים אל החוף, השהייה או הרביצה בחוף הרצליה הפכה אצלה למנהג יומי של קיץ מאז שסיימה וסגרה את חובותיה בלימודי התואר, על פי רוב נהגה לצאת לחוף עם חברות טובות ואחר כך לחזור עם האופנוע הכבד ולחרוש עמו את הדרכים אל ביתה המצוי בשכונה היוקרתית הסמוכה, להתאמן במכון הכושר השכונתי, לאכול ארוחה טובה ואחר כך לעת לילה לקפוץ עם חברה או שתיים למועדוני הלילה התוססים של רחוב אלנבי בתל אביב לשתות כוס בירה או ויסקי כפול , לפזז בקצב הטכנו והסלסה עד השעות הקטנות של הלילה וליהנות מן המבטים העורגים של הבחורים ואף לשלשל לכיסה פתקים עם מספרי טלפון מלאי ציפיות שחלקם לא נענו וחלקם נענו בצורת הזמנה לסופשבוע בביתה, בוילה בהרצליה. היא סיימה כאמור את לימודי התואר שלה באמצע שנות העשרים לחייה ואחר התעתדה לעסוק ייעוץ פסיכולוגי ומשם להתקדם מעלה מעלה בעזת כישוריה, הקריירה ללא מחויבויות עמדה בראש מעיינה אף צרמה לה בשל אהבתה הרבה לילדים, הניגודיות בין הקריירה –לטפס מעלה מעלה כשאין מערכת יחסים מחייבת התופסת אותך לבין הרצון ללטף ראש ילד קטן ולומר לו מילה טובה, מצאה אותה בדרכה אל עולם הפסיכולוגיה של החינוך. היא הדהירה את האופנוע הכבד מסוג הרלי דווידסון במעלה הכביש המתרחק מן החוף כשקסדה מחפה על פניה והיא לבושה מכנסיים מפוספס וגופייה, שיכרון המהירות הגבוהה הרוח הטופחת בפניה שיוו לה עוצמה, מאז שקנתה את האופנוע לפני שנה נהנתה מכל רגע נתון של רכיבה. נהגי משאית צפרו בצפירות עזות לנערה הרוכבת, אך היא התעלמה מהם והמשיכה דבקה במטרתה אל הוילה הטובלת בירק ברחוב הגלים. היא החנתה את האופנוע הכבד במוסך ונכנסה אל הלובי הרחב בקומה הראשונה של הוילה בת שלש הקומות, תמונות נוף ונוף אנושי של אמנים מפורסמים היו תלויות בלובי, אמנים כמו זריצקי, סטימצקי וראובן. ארבעה פסלי אבן מחוטבים מגרניט וצור עמדו בינות לתמונות, שאביה הפסיכולוג –מר דגן, היה גאה באוסף האמנותי הזה מאוד מאוד. מנורת כסף בעלת שמונה קנים משל חנוכה עמדה בשולחן מגולף חולקת את שטח השולחן עם זוג פמוטי כסף "ליכטנשטיין", סימני נרות יבשים נראו בגביעי המנורה, מאז השבוע שעבר. "לירון" קרא קולה הממובטא של העוזרת "יש לך דואר… ממשרד החינוך" לירון חפזה אל השולחן המהודר העטוה מפה צחורה ומרוקמת, מעטפה לבנה וצופנת סוד עמדה שם. היא קרעה את המעטפה וחייכה: "להלן אנו מודיעים כי עברת את הראיון התקבלת לתקופת סטאז' בבית ספר לחינוך מיוחד במחוז הצפון" בישר תוכנו של המכתב. "ואו" קרא קולה באופן ספונטני בחושבה על אותו ראיון רציני שהיה לה עם המנהלת חמורת הסבר בבית הספר בעיירה הצפונית,היא חוללה בלובי ביתה בתנועות המזכירות מין ריקוד גשם אינדיאני, כחודש של ראיונות מייגעים ונסיעות לקצווי ארץ, הסתיימו בהצלחה, היה זה רגע של שמחה אך מיד לאחר מכן חשבה על העקירה אל איזור הצפון והויתור על דברים רבים כל כך המצויים באיזור מגוריה. אצטרך לשכור דירה באחד מן היישובים, סחה במידה מסויימת של עצב כאחת מתושבות רפובליקת "גדרה חדרה" אשר כל מה שנמצא מצפון ומדרום לה נחשב כארץ לא נודעת. הפלאפון שלה צלצל, היא האזינה לדובר ואחר חייכה: "לא,גידי, בתקופה הקרובה אני מאוד עסוקה, תתקשר אולי בסופשבוע ונראה אם נוכל להיפגש" גבר חבוש כיפה סרוגה גדולה וחולצת משבצות כרע ברך ליד שתי מצבות שיש לבן בבית העלמין מוקף עצי הברוש והאורן. הייתה זו שעת בוקר מוקדמת, האיש ניקה את האבק מעל שתי המצבות ושטף אותן מעט במי ברז. גבר בסוף שנות הארבעים לחייו, ממוצע קומה, כרס מבצבצת מבעד לחולצתו, שתי פינות של שיער אפור על ראשו וחלקת קרחת באמצעו, משקפיים עבות זגוגית כיסו עיניו. הוא בא לכאן לאחר תפילת שחרית בבית הכנסת הישן של עולי רומניה שעדיין שכן בצריף הקטן, בקושי הכיל בית הכנסת מנין לשחרית, מידי ראש חודש נהג לפסוע לבית העלמין ולבקר את קברי אביו ואמו. אביו שנפטר לפני כחמש שנים ואמו שנפטרה כחודשיים אחריו. ישר וצנוע היה אביו ושימש כסנדלר בעיירה הצפונית, זאת מאז שהגיע מטרנסילבניה בשנות החמישים ועמו שני ילדים קטנים. האיש הזדקף ופתח את ספר התהילים הקטן וצהוב הדפים, ארבע כנפות של ציציותיו התבדרו ברוח הקלילה, הוא התנודד במקומו וקרא עמוד אחר עמוד בניגון שבור של יתום. הוא נזכר בכמה מילים אחרונות שאמר לו אביו ואז ירדו דמעות שליש ביתר שאת. אחות נוספת הייתה לו, גרה הייתה בסידני שבאוסטרליה, התחתנה והתגרשה לפני כשמונה שנים, אך מה יכול היה לעשות ומרחק עצום של עשרות אלפי קילומטרים הפריד ביניהם. הוא כתב לה מכתבים והתקשר עמה בטלפון, אך הקשר הלך נשחק ונשכח, רחוק מהעין רחוק מהלב. הוא פסע ברגל מספר רחובות שקטים, בית סוכנות קטון עם גג רעפים אדום ניצב באמצע הרחוב, מוקף עצי ברוש, הוא הגיף את השער החלוד, פתח את הדלת, נישק את המזוזה ונכנס פנימה. שתי תמונות ניצבו על הקיר הצבוע ירוק בחדר הכניסה – תמונת אביו ואמו בשנים טובות יותר. ארון ישן מעץ חום ומלא בספרי קודש ישנים ניצב בצד ימין, על השולחן שכב חומש "דברים" עם סימניה כחולה מבצבצת. הוא הניח את ספר התהלים במדף הספרים וסידר באהבה את הספרים הישנים. אחר טיגן חביתה עם בצל, קצץ תפוחי אדמה לצ'יפס, אחר ישב לאכול. האוכל המטוגן והפשוט שאכל, גרם לו להשמין, כרוב הגברים הרווקים לא ידע מזון בריאות מה הוא. אחר הציץ בשעון, לבש חולצה לבנה נושאת סמל, חגר את האקדח לחגורתו, נטל את הילקוט ויצא את הבית. מן העבר השני של הגדר, בחצר הגובלת עמדה אשה מבוגרת בעלת מטפחת ותלתה כביסה: "בוקר טוב גברת תורג'מן" קרא "בוקר טוב יא איבני, שתהיה לך עבודה נעימה" קראה האשה ונופפה אחריו בעת שחלף בדרך אל עבודתו, אחר ספקה כפה ומלמלה: "מסכין מסכין, לב זהב יש לו, אבל בלי מזל בשמיים!". ואכן כך, חוץ מאהבת אב ואם לעולם לא זכה צביקה לאהבה משלו. כמה סיבות היו כמעגל רווקות סוגר בעבורו, מעגל רווקות ממש כמו אותם המעגלים המרכיבים את כיפה הסרוגה שאותה חבש. שהרי היה גר בעיירה הצפונית שבה לא היה ציבור דתי לאומי וקהילה שכזו, הוא אמנם למד בישבה תיכונית באיזור המרכז אך לא שמר על קשר עם חבריו בשל המרחק הגיאוגרפי הרב,ומי שהיה גר בעיירה והשתייך לזרם זה עזב לאיזורים שגרה בהם אוכלוסיה שכזו. אך הוא לא יכל עשות כן משום שנותר לטפל בהוריו החולים והמזדקנים. צביקה לא היה בחור נאה וכן מצבו הכלכלי חברתי לא היה שפיר משום שבקושי גמר תיכון ולא השכיל לרכוש השכלה או מקצוע לאחר שירותו הצבאי, גילו מצא אותו עובד בעבודה שהשכר בה הוא שכר מינימום שוחק, חברת השמירה. והייתה המלחמה ההיא- אותה מלחמת יום כיפורים אי שם בחזית סיני,