רבע ל - ממנו כתום ו - ורבע ממנו שחור. באיזו כיתה לומדים שברים? (אחר כך הוא דווקא הפגין הבנה לא רעה בשברים, רק הסתבך קצת עם השעון והטרמינולוגיה...) את החרק לשמחתי, לא מצאנו.
ואצלנו היא ממש קרציה עם חרקים ככל שמתבגרת (פעם היתה צוחקת עלי או נוזפת בי שאני מפחדת והם לא עושים כלום!). עכשיו כל הזמן, במיוחד בלילות, היא מוטרדת מחרקים קטנים שהיא רואה פה ושם וזה עוד תירוץ ללמה לא נרדמת גם ב 22:00... לאחרונה יש לה מכת פרות משה רבינו ליד החלון, החרק היחידי שאני מחבבת, וזה מטריד אותה ממש. היום היא מצאה חיפושית שחורה על מנורת הלילה שלה והיא החליטה שמדובר בחיפושית שנשרפה מהחום של המנורה
ופה יש חרקים בשפע. בהתחלה היה קורא לנו בגלל עכבישים בגודל של פרעוש. היום כבר כיפכף איזה חרק בסלון, בלי למצמץ והעיף אותו החוצה. לאט לאט הוא הופך למושבניק מיומן. אבל ההוא (לטענתו) היה ממש גדול. למרות שהתכווץ מפעם לפעם כשסיפר על זה לי ולא'.
הלו אלו צבעי אזהרה! <הולכת להתחבא בפינה כי היום הזעקתי את ההוא שעשה איתי ילדים לחסל עכביש. לא אמרתי לו אבל הוא נראה לי ארסי. נו, כמו העכבישים האלה שיש מלא מהם. אז מה אם אין עליו שום צבע? הוא ארסי!>
תאמיני לי שאני כבר סמי אגרונומית מאז שאני גרה איפה שגרה. אבל גם מכירה את דמיונו הפורה של הילד שלי, שאגב גם הוא יודע כבר מהגן לזהות חרקים ארסיים (וגם שלא נכנסים לשיחים וכאלה. יש דברים שהם א' ב' פה).
הקטע הוא שאני שונאת שהיא קוראת לי בגלל החרקים האלה כי ברור שאני מפחדת יותר ממנה, ומשום מה היא בוחרת להציק לי עם זה ולא לאבא לרוב. ברור שיש לי סקאלה בפחדים מהם, אבל אם חשבתי שפה לפחות נפטרתי מהפחד הכי גדול (ג'וקים, דא) אז יש לי במקום דברים שבכלל לא נתקלתי בהם בארץ. למשל האבא ארך רגליים הזה (הטיפולה), אני מניחה שהוא קיים גם בארץ אבל בחיים לא הגיע לבית שלי, וכאן המון, אני נחרדת ממנו לגמרי, מדמיינת איך בשניה הוא מגיע אלי עם הרגליים האינוספיות האלה ולפעמים מפחדת להיכנס למטבח אם הוא על הקיר למעלה. בתחום הזה אני דוגלת במה שלא ידוע לא פוגע, ופשוט מעדיפה שהיא לא תדווח לי על כל זבוב.
הזוועתיים האלה. והכי אני שונאת שאומרים לי "הם לא עוקצים" כאילו זה מה שהטריד אותי. שונאת שונאת שונאת אותם. באמת שאיתם הכי קשה לי כי הם ממש מתעלקים על הנשמה.
שפיריות גם יש פה, הן לא מטרידות אותי וגם לא נכנסות הביתה. זה הטיפולה האיומים האלה שאני מתעבת. לא ראיתי אותם בחיים עד שהגענו לפה, אבל פה כל אביב וכל סתיו זאת מכה ממש. במיוחד באביב האחרון כשלא היה חתול בתוך הבית.