בןבת - חלק א'
אין לי אוויר כמעט בכלל בריאות ובכל זאת אני כמעט מרחף, לא שומע כלום כמעט בתוך הראש, רק התרגשות מתרוצצת, עפה מקצה אחד של הראש לקצה אחר ואין לי אוויר. אולי זאת העניבה שהצלחתי לקשור נכון סוף סוף וחונקת לי את הצוואר אבל משחררת לי את ההוויה. אני חושב שזו ההתרגשות. לפני שעתיים עוד עמדתי מול הראי, מנסה בצורה מגושמת לקשור לי את העניבה כמו שצריך. התאמנתי על זה כמה פעמים ועדיין זה נורא מסובך לי לבד. והסתרקתי יפה וגם שמתי ג'ל וחולצה לבנה מכופתרת חגיגית, ממש כמו לפני ארוחת שבת אצל סבא וסבתא. ממש כמו. כנראה שבשבת הזאת אף אחד לא יביא לי ברביות במתנה, כמו שסבא היה מביא. חבל, דווקא אהבתי ברביות. וגם הן אהבו אותי. או סתם הכירו לי תודה, בעיקר כשהייתי מפשיטה אותן, אז עוד הייתי מפשיטה, והולכת איתן לישון, אני לבושה ומחבקת את עצמי, והן עירומות ומחובקות ביחד. הברבי האסקימוסית הכהה והיפה עם העיניים הגדולות עם הצללית הכסופה-כחולה מסביבן והברבי זמרת-רוק-אייטיז מדליקה עם ז'קט אופנתי וקוּלי ועם מה שנשאר מהשיער החולי שלה, שנגזז לה באכזריות ברגע של חוש אופנתי קלוקל במיוחד. היה להן רומן סוער וסודי מתחת לפוך שלי, כשקן המסכן בעיקר צופה מהצד ומתחרמן קלות. אולי קשות. אבל גם כשהורדתי לו את כל הבגדים, עדיין היו לו תחתונים למטה, אז בכלל לא יכולתי לראות כלום. מסכן, נראה לי נורא מתסכל. בסוף הוא נזנח בארון, אולי עוד מחפש את הזין שלו עד היום. אחרי שסיימתי להסתדר עם כל הג'לים והכפתורים שהתבלגנו לי קצת בידיים מההתרגשות והתחלקו קצת מהזיעה שקצת בצבצה לי ככה, בקצוות של האצבעות (אני האשמתי את השרב הפתאומי), ואחרי שבקושי הצלחתי לשים עליי את העניבה האדומה והמבריקה, נשמתי. לא נשימה עמוקה – הריאות שלי בכל זאת היו מכווצות בתוך החזייה שהכי מקטינה לי את הציצים, אבל נשימה כזו של התרגשות. קצת רועדת בסוף שלה. כבר במדרגות של הבניין נלחצתי. מה אם מישהו יראה אותי ככה? איך אני אבוא לשלם ועד בית אחר כך? לצערי, אף אחד לא ראה אותי. אבל יש לי עוד הליכה קצרה מהחנייה הלא חוקית בעליל (אבל אני מלך היום ואף אחד לא יגרור לי את האוטו) ועד לפאב. מישהו יראה אותי. רציתי שיעירו לי. שיגידו לי משהו ואני אוכל להתרגז ולהיות גבר גבר, ולא לשתוק כמו שאני תמיד שותקת, כי אין לי חשק לזרימה הפתאומית של הפחד שאולי אמרתי משפט לא נכון לאדם הלא נכון. ולהראות שאני שם זין על כולם, אבל גם אחרי שחניתי, וניסיתי לנשום עוד קצת ולנגב את האצבעות על הג'ינס, אף אחד לא אמר לי כלום. שיגידו שזה טיפשי שיקללו אותי שיברכו אותי שיגידו שאני יפה או מכוער או מגוחך או מחופש למה הם לא אומרים לי כלום. אולי אני שקוף. ודווקא היום אני מרגיש כל כך נראה, למה לא אומרים לי כלום. הפאב היה מלא דווקא. המון א/נשים. יפים. יפות. הכי יפות זה אלה שיושבות ככה בפינה ובכלל לא יודעות כמה יפה המבט הכאילו אבוד אבל לגמרי יודע איפה הוא שלהן. במראה של השירותים בפאב גם אני לרגע הרגשתי כמעט יפה. גם כשהלכתי בדרך חזרה לכיסא, הרגשתי מלך לרגע. התנועות שלי היו כמעט נטולות פוזה שהצלחתי להעמיס עליהן כל השנים. פוזה של אישה מעכסת. כן, הייתי אישה מעכסת. אני עדיין אישה מעכסת. אבל עכשיו אני הולך לי ברוגע קפיצי כזה. המכנסיים קצת נופלים לי בהליכה הזאת, שאני לא רגיל אליה, הליכה שטוחה כזאת, אבל לא אכפת לי. אני נהנה מהצורך הזה למשוך אותם למעלה כל פעם במין חצי קפיצה כזאת. אחרי שלוש לגימות אני מחליט שאני משוחרר מספיק, ואם אני כבר כאן, אני חייב להתחיל עם מישהי. כבר הרבה זמן לא הרגשתי ככה נוח. אני כבר לא אישה מגושמת עם הליכה מאומצת, אני בוץ' אמיץ. אז אני קם עם הכוס ובוחר מישהי שיושבת לא רחוק מידי, עם מבט מחפש בעיניים. מחפש שמישהי תאזור אומץ ותיגש אליה. אז אזרתי וניגשתי ושאלתי אם אני יכול לשבת. והיא אמרה שכן והסתכלה עליי במבט קצת שואל וקצת חוקר וקצת מנסה להבין, אבל היא לא יכולה להבין עדיין, אני בעצמי לא מצליח להבין לגמרי, וחיפשתי מה להגיד. ופתאום זה נהייה נורא קשה ומה אומרים עכשיו ומה אני עושה ולא יכולתי לבוא סתם עם גופייה וג'ינס בשביל מה כל השטויות האלה בכלל. אבל היום אני אמיץ ושאלתי אם אפשר לקבל אש למרות שפקפקתי ביכולת שלי לשאוף משהו שאינו חמצן לריאות. בפעם הבאה אני חייב למצוא מישהו שיעזור לי להתלבש, אני חושב שהעניבה לוחצת מידי, וכשהיא נתנה לי אש והאצבעות שלה קצת נגעו בשלי ידעתי שזה לוחץ מידי ובכל זאת השהיתי קצת את היד שלי על המצית שלה וגם היא לא ישר הזיזה אותה ואולי זה סימן ואולי אני סתם מדמיין והיא יכולה לראות שאני בכלל לא אמיץ אלא סתם פחדן מחופש. אחרי שאני מדליק את הסיגריה אני מצליח לפסול חמישה משפטים שהיו יכולים להיות מוצלחים אבל אני כל כך עלוב שאין סיכוי שהם ייצאו טוב, ולמה אני לא יכול פשוט לשאול אותה משהו. היא מסתכלת עליי וברור לשתינו שאני זה שחייב להגיד משהו אבל אין לי. למה אין לי, לעזאזל, משפט אחד פשוט של התחלה של שיחה, זה חייב להיות פשוט למה הזמן עובר כל כך מהר, שייעצר לרגע וייתן לי לחשוב. עכשיו כבר יש שתיקה ארוכה מידי בשביל משפט טיפשי, עכשיו זה חייב להיות משהו חכם ואיכותי, אבל אני כל כך עילג וטיפש ולא יכול לחשוב על כלום חוץ מעל כמה שאני פחדן. אני מסתכל עליה, והיא מחזירה לי מבט, כבר לא סוקרת את הכל מסביב, ואני מרוצה מעצמי ואולי קצת מחייך אליה והיא סוף סוף פותחת את הפה העגול והורוד שלה ואומרת שכדאי לי לאפר, כי חבל על החולצה היפה שלי. ואני מחייך בחזרה, כי היא אמרה לי "כדאי שתאפר" ולא "כדאי שתאפרי", וגם כי היא דיברה ראשונה והיא יכלה גם לא לדבר בכלל. אז אני אומר לה שגם השמלה שלה מאוד יפה, והיא באמת מאוד יפה, והיא אומרת תודה, אבל לא תודה מבויישת כזאת, אלא תודה בטוחה בעצמה כזאת, כי גם היא יודעת שהשמלה שלה יפה. ושנינו קצת בוהים אחד בשנייה. והיא שואלת אם באתי לבד ואני אומר שכן והיא אומרת יופי ומחייכת שוב. תעצרו הכל, היא מחייכת אליי שוב. אליי, לא אל איזו דמות מקומטת ומגושמת שאני בדרך כלל, אלא אליי כמו שאפילו אני כמעט נהניתי לראות את עצמי היום במראה, ואנחנו אפילו מפתחות שיחה נחמדה ולא ארוכה והיא קצת עייפה וגם עובדת למחרת ואני שוב קצת מתקווצ'ץ' לתוך הכיסא אבל היא רואה ישר ואומרת שהיה נחמד ואולי שוב מתישהו ואני אומר שכן בטח. גם בדרך חזרה לאוטו אף אחד לא מעיר לי ולא אומר שום דבר ואפילו לא מסובב אליי את הראש, אבל כבר לא כל כך אכפת לי. אחרי שלושה וחצי שירים, ארבעה רמזורים ושלושים ושש מדרגות, אני שוב מול המראה, מתפשט מהר מהר ונושם. אני עייף נורא ואני ער לגמרי, ואני בבית.
אין לי אוויר כמעט בכלל בריאות ובכל זאת אני כמעט מרחף, לא שומע כלום כמעט בתוך הראש, רק התרגשות מתרוצצת, עפה מקצה אחד של הראש לקצה אחר ואין לי אוויר. אולי זאת העניבה שהצלחתי לקשור נכון סוף סוף וחונקת לי את הצוואר אבל משחררת לי את ההוויה. אני חושב שזו ההתרגשות. לפני שעתיים עוד עמדתי מול הראי, מנסה בצורה מגושמת לקשור לי את העניבה כמו שצריך. התאמנתי על זה כמה פעמים ועדיין זה נורא מסובך לי לבד. והסתרקתי יפה וגם שמתי ג'ל וחולצה לבנה מכופתרת חגיגית, ממש כמו לפני ארוחת שבת אצל סבא וסבתא. ממש כמו. כנראה שבשבת הזאת אף אחד לא יביא לי ברביות במתנה, כמו שסבא היה מביא. חבל, דווקא אהבתי ברביות. וגם הן אהבו אותי. או סתם הכירו לי תודה, בעיקר כשהייתי מפשיטה אותן, אז עוד הייתי מפשיטה, והולכת איתן לישון, אני לבושה ומחבקת את עצמי, והן עירומות ומחובקות ביחד. הברבי האסקימוסית הכהה והיפה עם העיניים הגדולות עם הצללית הכסופה-כחולה מסביבן והברבי זמרת-רוק-אייטיז מדליקה עם ז'קט אופנתי וקוּלי ועם מה שנשאר מהשיער החולי שלה, שנגזז לה באכזריות ברגע של חוש אופנתי קלוקל במיוחד. היה להן רומן סוער וסודי מתחת לפוך שלי, כשקן המסכן בעיקר צופה מהצד ומתחרמן קלות. אולי קשות. אבל גם כשהורדתי לו את כל הבגדים, עדיין היו לו תחתונים למטה, אז בכלל לא יכולתי לראות כלום. מסכן, נראה לי נורא מתסכל. בסוף הוא נזנח בארון, אולי עוד מחפש את הזין שלו עד היום. אחרי שסיימתי להסתדר עם כל הג'לים והכפתורים שהתבלגנו לי קצת בידיים מההתרגשות והתחלקו קצת מהזיעה שקצת בצבצה לי ככה, בקצוות של האצבעות (אני האשמתי את השרב הפתאומי), ואחרי שבקושי הצלחתי לשים עליי את העניבה האדומה והמבריקה, נשמתי. לא נשימה עמוקה – הריאות שלי בכל זאת היו מכווצות בתוך החזייה שהכי מקטינה לי את הציצים, אבל נשימה כזו של התרגשות. קצת רועדת בסוף שלה. כבר במדרגות של הבניין נלחצתי. מה אם מישהו יראה אותי ככה? איך אני אבוא לשלם ועד בית אחר כך? לצערי, אף אחד לא ראה אותי. אבל יש לי עוד הליכה קצרה מהחנייה הלא חוקית בעליל (אבל אני מלך היום ואף אחד לא יגרור לי את האוטו) ועד לפאב. מישהו יראה אותי. רציתי שיעירו לי. שיגידו לי משהו ואני אוכל להתרגז ולהיות גבר גבר, ולא לשתוק כמו שאני תמיד שותקת, כי אין לי חשק לזרימה הפתאומית של הפחד שאולי אמרתי משפט לא נכון לאדם הלא נכון. ולהראות שאני שם זין על כולם, אבל גם אחרי שחניתי, וניסיתי לנשום עוד קצת ולנגב את האצבעות על הג'ינס, אף אחד לא אמר לי כלום. שיגידו שזה טיפשי שיקללו אותי שיברכו אותי שיגידו שאני יפה או מכוער או מגוחך או מחופש למה הם לא אומרים לי כלום. אולי אני שקוף. ודווקא היום אני מרגיש כל כך נראה, למה לא אומרים לי כלום. הפאב היה מלא דווקא. המון א/נשים. יפים. יפות. הכי יפות זה אלה שיושבות ככה בפינה ובכלל לא יודעות כמה יפה המבט הכאילו אבוד אבל לגמרי יודע איפה הוא שלהן. במראה של השירותים בפאב גם אני לרגע הרגשתי כמעט יפה. גם כשהלכתי בדרך חזרה לכיסא, הרגשתי מלך לרגע. התנועות שלי היו כמעט נטולות פוזה שהצלחתי להעמיס עליהן כל השנים. פוזה של אישה מעכסת. כן, הייתי אישה מעכסת. אני עדיין אישה מעכסת. אבל עכשיו אני הולך לי ברוגע קפיצי כזה. המכנסיים קצת נופלים לי בהליכה הזאת, שאני לא רגיל אליה, הליכה שטוחה כזאת, אבל לא אכפת לי. אני נהנה מהצורך הזה למשוך אותם למעלה כל פעם במין חצי קפיצה כזאת. אחרי שלוש לגימות אני מחליט שאני משוחרר מספיק, ואם אני כבר כאן, אני חייב להתחיל עם מישהי. כבר הרבה זמן לא הרגשתי ככה נוח. אני כבר לא אישה מגושמת עם הליכה מאומצת, אני בוץ' אמיץ. אז אני קם עם הכוס ובוחר מישהי שיושבת לא רחוק מידי, עם מבט מחפש בעיניים. מחפש שמישהי תאזור אומץ ותיגש אליה. אז אזרתי וניגשתי ושאלתי אם אני יכול לשבת. והיא אמרה שכן והסתכלה עליי במבט קצת שואל וקצת חוקר וקצת מנסה להבין, אבל היא לא יכולה להבין עדיין, אני בעצמי לא מצליח להבין לגמרי, וחיפשתי מה להגיד. ופתאום זה נהייה נורא קשה ומה אומרים עכשיו ומה אני עושה ולא יכולתי לבוא סתם עם גופייה וג'ינס בשביל מה כל השטויות האלה בכלל. אבל היום אני אמיץ ושאלתי אם אפשר לקבל אש למרות שפקפקתי ביכולת שלי לשאוף משהו שאינו חמצן לריאות. בפעם הבאה אני חייב למצוא מישהו שיעזור לי להתלבש, אני חושב שהעניבה לוחצת מידי, וכשהיא נתנה לי אש והאצבעות שלה קצת נגעו בשלי ידעתי שזה לוחץ מידי ובכל זאת השהיתי קצת את היד שלי על המצית שלה וגם היא לא ישר הזיזה אותה ואולי זה סימן ואולי אני סתם מדמיין והיא יכולה לראות שאני בכלל לא אמיץ אלא סתם פחדן מחופש. אחרי שאני מדליק את הסיגריה אני מצליח לפסול חמישה משפטים שהיו יכולים להיות מוצלחים אבל אני כל כך עלוב שאין סיכוי שהם ייצאו טוב, ולמה אני לא יכול פשוט לשאול אותה משהו. היא מסתכלת עליי וברור לשתינו שאני זה שחייב להגיד משהו אבל אין לי. למה אין לי, לעזאזל, משפט אחד פשוט של התחלה של שיחה, זה חייב להיות פשוט למה הזמן עובר כל כך מהר, שייעצר לרגע וייתן לי לחשוב. עכשיו כבר יש שתיקה ארוכה מידי בשביל משפט טיפשי, עכשיו זה חייב להיות משהו חכם ואיכותי, אבל אני כל כך עילג וטיפש ולא יכול לחשוב על כלום חוץ מעל כמה שאני פחדן. אני מסתכל עליה, והיא מחזירה לי מבט, כבר לא סוקרת את הכל מסביב, ואני מרוצה מעצמי ואולי קצת מחייך אליה והיא סוף סוף פותחת את הפה העגול והורוד שלה ואומרת שכדאי לי לאפר, כי חבל על החולצה היפה שלי. ואני מחייך בחזרה, כי היא אמרה לי "כדאי שתאפר" ולא "כדאי שתאפרי", וגם כי היא דיברה ראשונה והיא יכלה גם לא לדבר בכלל. אז אני אומר לה שגם השמלה שלה מאוד יפה, והיא באמת מאוד יפה, והיא אומרת תודה, אבל לא תודה מבויישת כזאת, אלא תודה בטוחה בעצמה כזאת, כי גם היא יודעת שהשמלה שלה יפה. ושנינו קצת בוהים אחד בשנייה. והיא שואלת אם באתי לבד ואני אומר שכן והיא אומרת יופי ומחייכת שוב. תעצרו הכל, היא מחייכת אליי שוב. אליי, לא אל איזו דמות מקומטת ומגושמת שאני בדרך כלל, אלא אליי כמו שאפילו אני כמעט נהניתי לראות את עצמי היום במראה, ואנחנו אפילו מפתחות שיחה נחמדה ולא ארוכה והיא קצת עייפה וגם עובדת למחרת ואני שוב קצת מתקווצ'ץ' לתוך הכיסא אבל היא רואה ישר ואומרת שהיה נחמד ואולי שוב מתישהו ואני אומר שכן בטח. גם בדרך חזרה לאוטו אף אחד לא מעיר לי ולא אומר שום דבר ואפילו לא מסובב אליי את הראש, אבל כבר לא כל כך אכפת לי. אחרי שלושה וחצי שירים, ארבעה רמזורים ושלושים ושש מדרגות, אני שוב מול המראה, מתפשט מהר מהר ונושם. אני עייף נורא ואני ער לגמרי, ואני בבית.
